קולנוע במדבר: הצצה לפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בערבה

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בערבה, שנחתם אמש, הוא דוגמה לציונות-תרבות אמיתית, שממלאה אזורים נידחים בארץ לא רק בבנייה אלא גם בתוכן

לילה בלב המדבר. דרומית לישוב צוקים, הסמוך לשמורת הטבע עשוש, שביל נרות ופנסי אש מוביל אותנו אל שיפולי הר ולאורך נחל אשר יבש ועד לקצה גבעה, שם הכוכבים גבוהים ונמוכים מאיתנו. כמו היה זה גשם של כוכבים, שנעצר על מרבד שמי המדבר. מבין הגבעות החשוכות המשתרעות לפנים, מבצבצים אורותיהם הענבריים של בקתות אירוח של "מדברא", כמו היו מושבת צימרים קטנה ומבודדת. אלה סבבו את המתחם שבמרכזו מסך קולנוע ענק, תחת כיפת השמיים, מלפניו 300 מקומות ישיבה (ומספר לא מבוטל של כריות פוף), אוהלים עם פינות התרגעות והפוגה, ודוכני מזון ושתייה.

זה עתה הסתיים לו סרט, והצופים עושים דרכם אל האוהלים, ומתפזרים - מי לאוהל שבו עוגות המייפל והלימון הביתיות, מרק העדשים והמרק השני, הכתום, ומי לאוהל שבו חביות הבירה, לצד טאבון גדוש תפוחי אדמה מלובנים.

ברוכים הבאים, אם כן, לפסטיבל "סרטים בערבה" - הפקה משותפת של מועצה אזורית ערבה תיכונה, ושל פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה, שהפסטיבל בערבה הנו שלוחה שלו. מעין פסטיבל אח. מפיק הפסטיבל בחיפה, מפיק הקולנוע אייל שיראי, תושב צוקים בשש השנים האחרונות, מפיק גם את זה המדברי, ולמעשה שיראי הוא זה שיזם והקים אותו. "המטרה היא להביא לאזור קהל שלא מכיר את המקום, להביא את הקולנוע האיכותי לתושבי הערבה, ולגדל את הדור הבא של הקולנוע", מסביר שיראי.

בין הסרטים שהשתתפו: "להאיר את השמיים" - סרט הפתיחה, שהוקרן ביום ה', בתום טקס הפתיחה של הפסטיבל, "הנער" של צ'רלי צ'פלין, "שיר אשיר בגשם", קלאסיקה הוליוודית בת 50 שנה, שחתמה את ערב הראשון. בימים שישי ושבת הוקרנו גם סרטים חדשים ולא בהכרח מסחריים, כמו "של" ו"ארץ מתוקה חריפה שלי" ובמוצאי שבת הוקרן הסרט הישראלי עטור הפרסים "בית לחם", נציג ישראל לתחרות האוסקר בקטגוריית הסרט הזר, כשבמעמד ההקרנה נוכח כוכב הסרט, הזמר והשחקן צחי הלוי.

עד לפני כשש שנים, צוקים היה ישוב ספר קטן המונה 20 משפחות. כיום חיות בו קרוב ל-60 משפחות והוא מצוי בתחילתה של תקופת פריחה והתפתחות, כשהוא מושך אליו אמנים מתחומים שונים. לאחרונה נפתח בו בית ספר יסודי, יוזמה פרטית של תושבי המקום. אין זה דבר של מה בכך, שישוב בלב מדבר משלש את גודלו בתקופה כה קצרה, ויש לקוות כי ישובים דומים יקומו ויפעלו אף הם. אם תרצו, זוהי הציונות האמיתית: ליישב את הנגב, להפריח חיים בשממה - על כל המשתמע מכך, וזה כולל חיי קהילה, חיי תרבות ופיתוח תיירותי (חלק נכבד מהבנייה המדברית בצוקים היא אקולוגית). אולי היוזמה הזאת היא סנונית ראשונה שתעודד עוד משפחות לעקור מהדוחק אל הטבע, כלומר: לעזוב את אותם 20% משטחי המדינה שבהם חיה 80% מהאוכלוסייה, ולהתיישב בחלק מאותם 80% משטחי המדינה שבהם חיים כ-20% מהאוכלוסייה בלבד. לפחות לפי סוף השבוע האחרון, נראה כי העתיד כבר שם.