לשוק העולמי יצאה באחרונה אפליקציה חדשה שניתנת להורדה בחינם. היא מאפשרת למשתמשים לפתור סכסוכים מרים באמצעות דיאלוג ופשרה, בלי אלימות, ובכך עושה שימוש בשפה מהפכנית שלא היתה מוכרת באזור. על הפטנט החדשני חתומים ברק אובמה ושר החוץ שלו, ג'ון קרי. יש שמרוצים מאוד מן האפליקציה. באחרים היא נוטעת דאגות, אבל מה שבטוח - איתה, העולם אינו כשהיה.
לפני חודשיים כתבתי כאן, כי פיוס איראני-אמריקני אינו תסריט מופרך. בטח לא בעולם של שינוי. עולם שבו חוסני מובארק הולך הביתה בבושת פנים בתום שלושה שבועות בלבד של מהומות דמים. עולם שבו חמאס, בתה המועדפת של דמשק, תוקעת סכין בגבה ומפנה לה עורף. עולם שבו "גדול המרצחים", יאסר ערפאת, נעשה בן שיחם של ראשי ממשלות ישראל. בעולם שבו אגרופי ברזל נמסים, איראן וארצות הברית בהחלט מסוגלות לעשות עסקים מניבים. לפני עשר שנים התפרק מועמר קדאפי מנשקו הבלתי קונבנציונלי, ומאותו רגע, חדל המערב לראות בו אותו טרוריסט.
מה שקרה לקדאפי אחר כך אינו עונש על התפרקותו מתוכנית הגרעין, אלא תוצאתה המרה. קואליציה צבאית בראשות צרפת ידעה שאין בכוחו להתגונן בפניה, ופעלה לסלקו.
הסכם ההבנות בין איראן לארצות הברית תפס את ישראל מוכנה. מוכנה עם תגובה סרבנית. בירושלים לא מתכוונים לאפשר לאיראן ולו תוכנית גרעין לצרכי שלום, ותובעים השמדה מוחלטת של הצנטריפוגות. זוהי דרישה בלתי מציאותית.
לאמריקה אכן יש זכות לדרוש מאיראן לוותר על פצצה גרעינית, אבל היא אינה זכאית לתבוע מאף מדינה לוותר על אנרגיה גרעינית. בוודאי לא בעולם שבו בעלת בריתה ישראל נהנית מתוכנית גרעין מפותחת.
ההסכם שנולד הלילה בז'נבה הוא שלב ראשון בסדרה של הבנות בין טהרן לוושינגטון שמטרתו להחזיר את איראן למשפחת העמים - תמורת חיסול פצצת האטום שבנתה. כנותה של איראן תיבחן בזהירות בידי מומחים, אבל עיקרו מאחורינו.
זהו הישג דיפלומטי שני של ממשל אובמה בתוך זמן קצר, שלושה חודשים בלבד אחרי שהצליח להתגבר על משבר הנשק הכימי בסוריה בלי שחייל אמריקני אחד יסכן את חייו.
התקרבות בין איראן לבין אמריקה עשויה לשנות באופן דרמטי, בתוך שנים מעטות, את יחסי הכוחות במזרח התיכון כולו. ביכולתה להשיב לאיראן את מעמדה כידידתה של ארצות הברית, ולהאפיל על בעלות בריתה הערביות, בראשן סעודיה ומצרים. זהו הסיוט של מדינות ערב.
אם ישראל חרדה היום מאובדן השותף האמריקני לתקיפה באיראן, היא יכולה להתנחם בכך שאינה לבד. הערבים, ובראשם סעודיה, חוששים כי בתוך שנה או שנתיים ירשמו יחסי טהרן-וושינגטון התקרבות מרשימה ויעקפו אותם בסיבוב. עבורם, "האיום האיראני" איננו פצצת האטום ולא נקודת האל-חזור.
עבורם איראן היא היא מעצמה אזורית השולחת זרועות תמנון לכל עבר, ומנסה לרכוש השפעה בכל זירה חשובה. תשאלו את מלך בחריין, החרד מפני מחטף צבאי שיהפוך אותו לקולוניה איראנית. במילון הפוליטי הערבי אף נמצא לכך ביטוי מיוחד - תַשַיוּע, הפצת הרעיון השיעי.
בכל מקום שבו מתחולל קונפליקט מדמם במזרח התיכון, תמצאו נוכחות איראנית בכסף, בנשק או באמצעות נאמנים. בלבנון, בעיראק, בסוריה, בתימן, בבחריין ובעזה. בעובדה שסעודיה, מנהיגת המדינות הסוניות, שולחת את זרועה הארוכה לאותן זירות ממש, אין כדי לנחם את מדינות ערב.
שאלות גדולות הקשורות להתנהלות איראן במרחב האזורי עדיין מחכות מעבר לפינה. עד כמה תסכים להיגמל מהתעסקות עמוקה בעיראק. האם חיזבאללה תיאות לקבל את מרותה של טהרן אם זו תגלה, לשם שינוי, גמישות חיובית כלפי הבית הלבן. וכיצד יפעלו הסעודים. בית המלוכה בריאד נהנה ממעמד מיוחד בוושינגטון, והתקרבות לטהרן נתפסת שם כאיום. סעודיה היא שחקן עיקרי בעידוד המלחמה בסוריה. התקרבות בין ארצות הברית לאיראנים עשויה להניעה להוסיף שמן למדורה הסורית.
בשאר אסד, בימים שבהם עדיין חיזר אחר ישראל, נהג לומר כי השלום הוא האופציה הזולה ביותר. שאלה מעניינת: האם במשך עשור שלם, במקביל למאמצי ירושלים לעודד את וושינגטון לתקוף באיראן, פעלו ממשלות ישראל להניע את אמריקה לחתור במקביל להסכם פיוס מועיל עם טהרן. לחיבוק תמורת פירוק. קיים סיכוי רב, שהבוקר פירק אובמה את הפצצה האיראנית ללא ירייה אחת. ישראל צריכה לשמוח על כך, ולא להזעיף פניה כלפי וושינגטון כאילו נבגדה מאחור.