במאמר אורח בעמוד האופ-אד ב"ניו יורק טיימס", מותח יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי במשרד רה"מ, ביקורת נוקבת על ההסכם בין שש המעצמות לבין איראן. עמידרור, שאינו נושא עתה שום תפקיד רשמי, מרשה לעצמו להחריף את טון הביקורת נגד ההסכם ואומר דברים שרה"מ בנימין נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו לומר.
עמידרור קובל על כך שבידי ארה"ב יש נשק מיוחד לטיפול בבעיה האיראנית, אך במקום שעובדה זו תחשל אותה לנקיטת עמדה תקיפה נגד טהראן, וושינגטון ובעלות בריתה דווקא נרתעות מהפעלתו. במילים אחרות: היכולות הצבאיות של ארה"ב דווקא דחפו את שש המעצמות להגיע להסכם עם איראן, ולא להיפך.
"ארה"ב, תחת הנהגתו של הנשיא אובמה, פיתחה מערכות נשק מתוחכמות שנועדו במיוחד להרתיע את איראן מרכישת יכולות גרעיניות", כתב עמידרור. "אבל חס ושלום שבמערכות אלה ייעשה שימוש. זו התחושה השלטת בבירות המערב. כתוצאה מכך, היכולות הצבאיות הגדולות יותר של ארה"ב דווקא דחפו את שש המעצמות לסגור עסקה בז'נווה, במקום שהיכולות האלה יקשיחו את עמדתן".
"ובעוד שממשל אובמה טוען שהאופציה הצבאית עודה מונחת על השולחן, אם איראן לא תקיים את תנאי ההסכם החדש, האיום הזה נעשה פחות ופחות אמין", מציין עמידרור במאמר.
"תומכי ההסכם מדגישים שבדיקות הפקחים הבינלאומיים (במתקני הגרעין האיראניים) יהיו תכופות וקפדניות, אך אנשים שבקיאים בהיסטוריה של מאמצי הפיקוח הקודמים מטילים ספק בכך, וזאת בלשון המעטה", מוסיף עמידרור. "אם האיראנים יחליטו להונות את הפקחים, הם יצליחו בכך. הם עשו זאת בעבר".
והוא כותב עוד: "המצדדים בעסקה אומרים גם, שמדובר רק בהסכם ראשוני וכי המאבק האמיתי יתנהל במהשך. הניסיון שנצבר בשבועות שחלפו אינו מעורר אופטימיות".
"שש המעצמות (ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, סין וגרמניה) הראו שהן היו מעוניינות בהסכם יותר מאיראן", גורס עמידרור. "הצד שהיה אמור לשמש מטרה לסנקציות השיג יותר מהצדדים שהטילו אותן. אין שום סיבה להאמין, שאמצעי הלחץ בידי המעצמות בעתיד יהיו רבים יותר מאשר אמצעי הלחץ שהיו בידיהן בעת המו"מ בז'נווה. להיפך, הן פשוט ויתרו על אמצעי הלחץ שהיה בידיהן. לאחר שנים של מו"מ נטול כנות, רק כמה חודשים מפרידים בין איראן לבין הפצצה".
לדבריו, ההסכם אינו מגולל אחורה, במידה משמעותית, את יכולותיה הגרעיניות של איראן. טהראן עשתה רק ויתורים קוסמטיים כדי לשמר את מטרתה העיקרית: להמשיך ולהעשיר אוראניום, ולפיכך ההסכם אינו ניצחון של הדיפלומטיה אלא כשלונה.
"העסקה רק תדרבן את איראן לגלות עקשות רבה יותר", מדגיש עמידרור. "כל מי שניהל מו"מ עסקי או דיפלומטי יודע, שאינך מפחית את הלחץ על הצד שכנגד בעת המו"מ; אבל בעצם זה מה שקרה בז'נווה".
"המערב ויתר על המכשיר הדיפלומטי היעיל ביותר שהיה באמתחתו תמורת הבטחות ריקות שאיראן תגלה רצון טוב", הוא כותב. "אני מתפלל שההימור הזה ישתלם, מפני שאם לא, יישאר רק מכשיר אחד שיוכל למנוע מאיראן להניח ידיה על נשק גרעיני. ועידת ז'נווה עשתה את העולם מקום מסוכן יותר. זה לא היה צריך להיגמר כך".