את הסיפור שעומד מאחורי "גברתי הנאווה" נדמה שאין צורך להציג. לא מפני שכולם ראו את הסרט המעוטר באוסקרים בכיכובה של אודרי הפבורן (שדווקא לא זכתה) או את אחת הגרסאות הבימתיות הקודמות עם ריטה או עם מירה עווד בתפקיד אלייזה דוליטל - כמו משום שמדובר בקלאסיקת סינדרלה שחוזרת על עצמה בכל הרבה וריאציות אמנותיות לאורך השנים, ובכל פעם מצליחה לשבות את לב הקהל. בעיקר כנראה את הצד הנשי שבו. אלו שפנטזיית האביר הלבן שיסחף אותן במעלה הסולם החברתי, משל היו קייט מידלטון, מוטמע בהן מאז היו ילדות, התחפשו לנסיכות ודקלמו מול המראה "ברד ירד בדרום ספרד, הערב!".
אלייזה דוליטל העילגת היא הלכלוכית המושלמת, ואף שהבלשן הנרגן פרופ' הנרי היגינס רחוק מלהיות נסיך מהאגדות, חוסר הסימטריה בין הדמויות הוא כה קיצוני, עד שאין לו ברירה אלא לייצר את המתח החמקמק הדרוש ולגעת בשלל רב של ניואנסים, שמספרים לא מעט על החברה הסטריאוטיפית שבה אנו חיים, היום כמו אז. חברה שבה השפה, לרבות המבטא, אינה רק מגלה מאין באת אלא על פי רוב גם לאן אתה הולך.
חוויה אסתטית
זוהי הפעם החמישית ש"גבירתי הנאווה" עולה על הבמות כאן - הראשונה הייתה גם כן בהבימה ב-1964 עם רבקה רז בתפקיד אלייזה ושייקה אופיר בתפקיד היגנס, ואם צריך לעמוד על ההישג המרכזי של ההפקה החדשה הרי שהוא הישג הפקתי. הבימה, למרות המצב הכלכלי הקשה של התיאטרון שידוע לכול, הלכו כאן על כל הקופה, תרתי משמע, והרימו הפקה נוצצת ומושקעת בקנה מידה שלא מתרחש בתיאטרון הישראלי לעיתים קרובות. מהתזמורת שמנגנת חי מאחורי הקלעים דרך עיצוב התפאורה המרשים מאוד של ערן עצמון, ועד לתלבושות הססגוניות שעיצבה ילנה קלריך, מדובר בהצגה שהיא בראש ובראשונה חוויה אסתטית.
מבחינת הביצוע על הבמה - מדובר בביצוע טוב והרמוני, אך גם כזה שאינו סוחף. הבמאי משה קפטן מוביל הפקה מהוקצעת, שהולכת בעקבות הקלאסיקה צעד אחר צעד. נתן דטנר מצוין כפרופ' היגינס הנוקשה מבחוץ והפגיע מבפנים. שני כהן מעצבת אלייזה בדמותה שלה - כזו שיותר נשענת על איכויות קומיות ומשחקיות וקצת פחות על השירה. דב רייזר מגיש נפלא את דמותו המאזנת של קולונול פיקרינג, וגם פיני קדרון עושה עבודה ראויה כאלפרד דוליטל, כולל ביצועים מוצלחים ל"עם טיפה טיפת מזל" ול"שרק נבוא לכנסייה בזמן". ביצועים שהופכים כאלה רבות הודות ללהקה המורחבת שכוללת כ-20 שחקנים-רקדנים ושעושה עבודה מעולה לאורך ההצגה כולה. מילה טובה מגיעה גם לכוריאוגרפיה של אביחי חכם.
ועדיין, מדובר כאמור בביצוע טוב אבל כזה שמשאיר את הקהל ישוב לאחור במקומו. אם צריך לשים את האצבע על שתי הנקודות המשמעותיות שלוקות בחסר הרי שהראשונה היא שלמרות דטנר ושני כהן, חסרה כריזמה על הבמה. עוד מנה של נשמה ושל אנרגיה, שתיקח את הביצועים הטובים לספרה גדולה מהחיים. הנקודה השנייה היא התרגום המיושן למחזה של אלן ג'יי לרנר (המבוסס על פיגמליון מאת ג'ורג' ברנרד שואו). זהו אותו תרגום מאת דן אלמגור ושרגא פרידמן, שמלווה את ההצגה מאז הגלגול הראשון שלה בשנות ה-60, וניכר שהדבר עומד בעוכריה. טוב היה לו "גבירתי הנאווה" הייתה עוברת עריכה מקיפה ברוח התקופה ומאפשרת ביצוע מעודכן יותר. בסוף זו השפה, לא כך פרופ' היגינס?
"גבירתי הנאווה" מאת אלן ג'יי לרנר. מוזיקה: פרדריק לאו. בימוי: משה קפטן, הבימה.