מכבי ת"א ובית"ר י-ם, היריבות הגדולה הכי רגועה בכדורגל הישראלי

איך מכל היריבויות הגדולות והשנאות בכדורגל הישראלי, החזיזים והפיצוצים, דווקא המאצ'אפ הגדול בין מכבי ת"א לבית"ר תמיד שמר על פרופורציות?

ביום ראשון ייערך בטדי עוד מפגש פסגה בין שתיים מארבע הגדולות - מונח שהוצמד בשנות ה-80' לארבע הקבוצות בעלות הקהל הגדול בליגה - אלא שבניגוד לכל המפגשים האחרים, זה ייראה כמו המשחק הכי פחות טעון. המצרכים שהרכיבו בשנות ה-70' את היריבות הזו אינם נמצאים עוד בנמצא. הפער היום בין המועדונים גדול עוד יותר מהפער שהיה ביניהם במפגש הראשון בין הקבוצות מיד לאחר שעלתה בית"ר ירושלים מהליגה השנייה ב-1968.

דני נוימן, בית"רי אמיתי ושורשי, שהעז לרדת לשפלה לאחר ירידתה של בית"ר ב-1980, ושיחק בשתי הקבוצות, סיפר השבוע: "נסעתי למשחק שהתקיים אז באצטדיון המכביה. זה היה המשחק הראשון שלנו בליגה הלאומית. אני זוכר שהמשחק הסתיים בתוצאה 4-1 למכבי וההרגשה של שחקני בית"ר הייתה לגמרי בשמיים. היתה להם המון יראת כבוד".

לא הייתה פה מעולם יריבות דו-צדדית. בעידן של יריבויות ושנאות, מכבי ת"א-בית"ר מעולם לא התרומם למשהו בסדר גודל מפלצתי כמו הפועל-בית"ר או מכבי ת"א-מכבי חיפה. אם תשאלו את אוהדי מכבי ת"א, הם לא יבינו על מה אתם מדברים. בית"ר הייתה עבורם קבוצה טובה עם קהל גדול, ותו לא. מבחינתם, הפועל פ"ת בשנות ה-60', מכבי חיפה בשנות ה-90' והפועל ת"א מאז ומעולם, היו יריבות מיתולוגיות. עבור אוהדי בית"ר, מכבי סימלה את תל אביב, הפועל את המימסד. מכבי סימלה את העיר הלבנה, הסוערת, העשירה, האליטיסטית, המתנשאת. מישהו אמר השבוע: "את מכבי רצינו לנצח, את הפועל רצינו לדפוק".

***

נסים בכר שיחק במכבי ת"א ואימן בשתי הקבוצות. הוא המאמן שחתום על הגביע הראשון של בית"ר ב-1976 שמפגן קהל שלא זכור כמותו באצטדיון ר"ג - 55 אלף איש במשחק בין שתי קבוצות ישראליות, בחלוקה שווה של קהל האוהדים. בכר: "היריבות בין הקבוצות הייתה ספורטיבית. אין פה שנאה בין המועדונים. למעשה, רק בגמר הגביע ב-76' המדינה נוכחה לדעת שיש פה שתי קבוצות עם קהל גדול, לא רק אחת. עד אז אף קבוצה לא הביאה לאצטדיון כל כך הרבה אוהדים חוץ ממכבי. אתה לא יכול לקחת את ההיסטוריה של מכבי ת"א ולהשוות להיסטוריה של בית"ר ירושלים, אבל בכוח האוהדים שלה רצתה בית"ר ירושלים להשתוות למכבי ת"א. המשחקים של בית"ר מול מכבי ת"א היו יותר על יוקרה, בשבילם זה היה אתגר ספורטיבי. ראית את זה באימונים על פני השחקנים. לא היה צריך לדבר הרבה".

בימים שבהם מעברים של שחקנים בין שתי יריבות גדולות לא היו מקובלים, בין מכבי לבית"ר דווקא התקיים מסחר. בכר הביא אז ממכבי את דוד קרקו שהיה מעבר לשיאו, שלמה ג'רבי שהיה החלוץ החמישי במכבי ת"א ואת חיים רוזנבלום שאיש לא הכיר עד ששיחק בבית"ר. כשאימן במכבי הביא אליה את אורי מלמיליאן ואבי כהן שהיו השחקנים הטובים בבית"ר אחרי עזיבת אלי אוחנה לבלגיה. "לא הבאתי את אורי כדי לקחת אליפות, אלא כדי שיהיה חונך לאבי נמני ואיציק זוהר, שילמדו ממנו צניעות". את בית"ר ניצח בכר במשחק אליפות ב-1979. מכבי הגיעה לימק"א למפגש מול המוליכה בית"ר ירושלים, כבשה שער אחד (בני טבק), עשתה מהפך ורצה עד הסוף. "הכרתי את בית"ר מבפנים והיה לי קל להסביר לשחקנים מה הולך לקרות להם. לקחתי אותם למקום סודי - מלון הולילנד - הבאתי אותם למגרש רבע שעה לפני הפתיחה, לא רציתי שיהיה מגע. ידעתי איך להכין אותם. עברתי משחק כזה ב-76' מהצד של בית"ר, נגד הפועל ב"ש והקבוצה שיחקה הפוך. זה היה ההבדל בין המועדונים".

אברהם לוי, המנהל המיתולוגי של בית"ר מסביר: "מכבי לא הורידה אותנו ליגה אף פעם. יש הבדל של שמיים וארץ בין לקחת אליפות למישהו או להוריד ליגה. גם מקום שני היה בשבילנו הישג. היריבות עם מכבי תמיד היתה יותר ספורטיבית. היא תמיד היתה קבוצה טובה. גם בימים הפחות טובים שלה, היה חשוב לנו לצאת בתוצאה טובה. היו יחסי הערצה-קנאה. הם ייצגו את הצפונים, העשירים, ובית"ר תמיד הייתה 'עמך'. למכבי, המשחק נגד בית"ר היה תמיד עוד משחק".

לנוימן יש הסבר פוליטי: "בית"ר זוהתה עם תנועת החרות בעוד שתנועת מכבי זוהתה עם הציונים הכלליים והליברלים, שבסוף יצרו יחד את הליכוד. הקבוצה המועדפת אחרי בית"ר על הקהל של בית"ר, הייתה תמיד מכבי ת"א. גם בגלל השיוך הפוליטי וגם כי רצו להזדהות עם משהו טוב, עם מותג. במפגשים מול מכבי ת"א הלב היה מתרחב, היתה גאווה לפגוש את הקבוצה של המדינה ואם היינו מנצחים זו הייתה חגיגה. בשביל מכבי ת"א בגלל מי שהייתה, זה היה עוד מחזור ליגה".

נוימן קצת שוכח, אולי בגלל שהיה שייך אז למכבי ת"א, אבל עם שובה של בית"ר לליגה הלאומית ב-1981, היא אירחה את מכבי ת"א למשחק ראשון בימק"א. השופט אברהם קליין פסל אז שער של ירון אדיב, ובעוד שחקני בית"ר מתחבקים, פרץ מוטי איוניר בן ה-17 וחצי והכניע את יוסי מזרחי. בבית"ר כעסו אז על החוסר ספורטיביות. איוניר, בן למשפחה ייקית, עם החנות המשפחתית היוקרתית בדיזינגוף פינת גורדון - אופנת איוניר - היה עבורם סמל התל אביביות.

אורי משיח, אוהד ותיק של מכבי ונמנילוג ידוע, חושב דווקא שהמשחק הזה הדליק יריבות. "עד מה שקרה למני לוי (התמוטט במשחק מול בית"ר בטדי ואוהדי בית"ר שרו לו שירי עידוד - ר.ע) המפגשים היו מלחמה, מלחמת עולם. היו חזיזים, שנאה, מכות, דחיפות, אלימות. זה התלהט אחרי שאורי מלמיליאן ואבי כהן עברו למכבי. עד הסיפור עם מוטי איוניר עוד היה בסדר. עם הגזל הזה הכל התהפך. עם זאת, באליפות שלהם בבלומפילד ב-1987, אוהדי מכבי קמו ומחאו להם כפיים".

ומשיח גם רואה איפה זה השתנה: "מני לוי ואבי נמני הורידו את מפלס המתח בין מכבי לבית"ר. במשחק האחרון של נמני בטדי, הקהל מחא לו כפיים כי ידע שהוא נולד במכבי וחוזר לשם. ברגע שנמני בא הסתיים עידן רגשי הנחיתות של בית"ר. לקבל את הסמל הכי גדול של מכבי היה מעבר לחלומות שלהם".