התזמורת הסימפונית של ביה"ס למוזיקה באוניברסיטת ת"א הפכה בשנים האחרונות, באופן מוצהר, לתזמורת העתודה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הקשר האמיץ בין הפילהרמונית לבין בת טיפוחיה הצעירה בא לידי ביטוי בדרכים רבות, החל מהדרכת הנגנים הצעירים ע"י מורים מהפילהרמונית וכלה בקונצרטי גאלה מסוג זה שנערך אתמול בניצוח זובין מהטה.
תוצאות שיתוף הפעולה הזה הודגמו אמש שוב בצורה ניצחת: תזמורת ביה"ס בוכמן-מהטה נשמעת כמו תזמורת מקצועית לכל דבר ועניין. יש לה צליל נקי ומדויק, תיאום מעולה בין החטיבות, ואופי רציני ומקצועי לחלוטין. העובדה הזו ראויה לציון מיוחד עקב העובדה שחברי התזמורת אינם קבועים, אלא מנגנים רק כל עוד הם תלמידים בבית הספר. השנה בלט במיוחד גם מספרם הרב של סטודנטים מחו"ל בשורות התזמורת, ששיעורם בין הנגנים הוא ממש חסר תקדים.
הקונצרט כלל ארבע יצירות. פתחה אותו סימפוניה מספר 36 של מוצרט ("לינץ"), שכדרכו של מהטה במוצרט זכתה לביצוע חינני, נעים ונטול קצוות חדים. הגישה הזו השתנתה מעט בקונצ'רטו מספר 3 של בטהובן, בו הבליט מהטה קווים לא שגרתיים ותמך בצורה מושלמת בנגינה הסולנית.
הגילוי העיקרי ביצירה זו היה הסולן אמרה יאבוז (Emre Yavuz), יליד טורקיה בן 23. הוא ניגן בצורה אלגנטית, מוקפדת וזורמת, והציג יכולת פנומנלית של נגינת צלילים שקטים בצורה רגישה ומלאת יופי. לטעמי, ביצועו לקדנצה (קטע סולני בעל אופי אילתורי) של הפרק הראשון היה אחד משיאי הערב. לולא הפורמט הקלאסי המאובן, שמחייב מחיאות כפיים רק בסוף היצירה, הוא היה מקבל מחיאות כפיים סוערות כבר בסוף פרק זה.
חלקו השני של הערב נפתח בקונצ'רטו ליד שמאל מאת ראוול, שהולחן למען פסנתרן שאיבד את ידו הימנית במלחמת העולם הראשונה. הסולן בביצועו היה הישראלי הצעיר איליה לסקין, בן עשרים. לסקין ניגן בצליל עשיר ומלא נוכחות, שנע במיומנות בין עוצמה פסנתרנית לבין רגעי שקט נהדרים ונוגעים ללב. הוא הצליח לרגש במיוחד ברגעים בהם הניח את יד ימין שלו על מסגרת הפסנתר- אם כדי להרגיש אותה, ואם כדי להדגיש את היעדרה אצל הפסנתרן המקורי. אשמח מאוד לשמוע אותו בעתיד מנגן יצירה "רגילה", לשתי ידיים, כדי להתרשם ממלוא יכולתו.
את הקונצרט חתמה הפואמה הכוריאוגרפית "הוולס" של ראוול. יצירה זו כתובה להרכב ענק, ומאפשרת לתזמורת להוציא את כל מגוון הצבעים הטמון בה. זו היתה תצוגת תכלית מרשימה, שמהטה הוביל כמו חתן בחופתו. עצוב להודות שהתזמורת הזו, למרות הגיל הצעיר של נגניה, עולה בהרבה על רוב התזמורות הממוסדות והוותיקות הפועלות כיום בארץ.
הנקודה המדאיגה היחידה בקונצרט היתה לגבי הסאונד באולם. זו הפעם הראשונה בה אני יושב ביציע העליון של אולם התרבות המשופץ, ואני חייב לציין שהסאונד התזמורתי שם פשוט לא נשמע מספיק חזק. כשיושבים למטה התזמורת מצלצלת נפלא, אבל למעלה יש רצון תמידי להגביר את הכפתור (הדמיוני) של הווליום. באופן מפתיע, דווקא הפסנתר - אצל שני הפסנתרנים- נשמע ברור ויפה, וכל קשת הגוונים שלו נשמעה נהדר. בתזמורת, לעומת זאת, יש תחושה של חוסר מלאות וחוסר נוכחות. זו הוכחה נוספת, אחת מרבות, לכך שאת האולם הזה היה צריך להרוס ולבנות מחדש ולא לשפץ מתוך אילוצים. איזו החמצה.