ללא כיסוי רגשי

ההצגה "האדרת" מוגשת בחן, אבל לא מעוררת את בלוטת הרגש

יד המקרה זימנה השבוע עיתוי מוצלח במיוחד להתחבר אל הצינה הסנט פטרבורגית שמלווה את "האדרת" מאת ניקולאי גוגול. אמנם לא צפיתי בהצגה באולם הבית של תיאטרון החאן בירושלים המושלגת, אלא בתל-אביב שהייתה רק מאוד קרה. אבל גם כך אפשר היה להבין לליבו של הפקיד האומלל בשמאצ'קין, שמוצא חור במעילו הבלוי, הרבה יותר מאשר ביולי-אוגוסט למשל.

האדרת המחוררת שרקח גוגול בסיפורו מ-1842, שעובד למחזה על-ידי שחר פנקס, היא כמובן אדרת מטפורית שנועדה, בין היתר, להציג עד כמה שטחית היא התפיסה האנושית, שמזהה את האדם עם הקנקן שעוטף אותו, כמו גם מייצרת אצל אותו האדם עצמו תודעה מעמדית שנגזרת מאותם סממנים חיצוניים. החור הקטן שתיקונו בלתי אפשרי ומחייב תפירת אדרת חדשה בסכום המקביל לשלוש משכורות חודשיות של אותו פקיד זוטר, בא גם להראות עד כמה פגיע הוא העובד מן השורה, שתלוי כל-כך במעטפת שברירית על מנת לשרוד את היומיום, וכיצד חור, בלתי משמעותי לכאורה, יכול להפוך לכדור שלג ולחרוץ גורלות. חור שחור שמהדהד גם בימינו אנו, וביתר שאת.

קור קיומי עז חודר דרך החור והבמאית שיר גולדברג, ביחד עם המוזיקה של דניאל סולמון, התפאורה של שני טור והתאורה של רוני כהן, מצטיינים בהמחשת האווירה הקפואה.

לא מעורר אמפתיה

בסך הכול, חמישה שחקנים על הבמה הכמעט עירומה, ולשימושם מעט מאוד אביזרים וכלים, אבל זה לא מונע מבעדם לייצר חורף רוסי מקפיא עצמות ותחושה של רוח עזה ששורקת באולם ללא הרף. זה מתחיל כבר בקבלת הפנים כאשר עשן סמיך מקבל את פני הבאים, משל עמדנו לפני קונצרט רוק, וזה נמשך לאורך ההצגה כולה באמצעות כמה וכמה תמונות יצירתיות שמייצרות סערת רוחות באמצעות האדרות המתנופפות כמו גם באמצעי פרימיטיבי לא פחות, גלגלים. לשיאה האסתטי מגיעה ההצגה בוויזואליית סיום צבעונית ומרשימה.

אלא שהפעם, צריך גם לסייג, שלא כמו בשתי הפעמים האחרונות שגולדברג ופנקס חברו לעבודה משותפת, ההצגה אינה מצליחה למנף את התפיסה האסתטית והמאוד ייחודית שלהן גם אל הממד האמוציונלי. אותו חיבור רגשי, אנושי וחמקמק בין אותו פקיד אומלל ובין הקהל, כמעט ואינו מתקיים, והתוצאה קרירה גם במובן המנוכר של המילה.

יואב היימן, שחקן נפלא שמגלם את בשמאצ'קין במסירות, נמצא על הבמה כל העת, אבל משהו באפיון הדמות שלו נותר תקוע, לא מתקדם וכתוצאה מכך, גם לא מצליח לגעת ולעורר אמפתיה; תחושה של שותפות גורל ושל אכפתיות, שכאשר קורה מה שקורה לאותה האדרת ולאותו אומלל, שהחורים השחורים מוסיפים להתאכזר אליו, משהו בפנים יזוז. ייצא אליו.

מה שגונב את ההצגה זה האינטראקציות בין בשמאצ'קין ובין הדמויות המשניות - כמה מהן בביצועים מבריקים של דודו בן זאב, אריה צ'רנר, אדי אלתרמן ויעל טוקר - שנוגעות בקריצה הגוגולית וממלאות את החלל בתמונות ראויות של תיאטרון. אבל שוב, אותו צעד נוסף, שהתרחש הן לגבי דמותה העגנונית של הבובה "תהילה" בשיתוף הפעולה הקודם של גולדברג ופנקס בחאן, והן, למשל, לגבי דמותה של המיינקת ב"אדם לא מת סתם" שהן הציגו בהבימה על-פי סיפוריה של דבורה בארון, לא מתרחש הפעם באותן העוצמות.

יכול להיות שהשתיים הרגילו לרף ציפיות גבוה. אולי, אבל גם זה חלק מהעניין.

"האדרת" מאת גוגול, עיבוד: שחר פנקס, בימוי: שיר גולדברג, החאן