1. יענקל'ה שחר היה מוותר על התענוג הזה. הוא היה בהחלט מוותר על התקווה הגדולה שתולים בשחקניו להציל את הליגה. ניצחון של מכבי חיפה היום (ב') בבלומפילד ישמור פער סביר בין מכבי ת"א להפועל ב"ש, אבל יקדם את מכבי חיפה לכל היותר למקום הרביעי, מרחק שתי נקודות מאירופה ו-11 נקודות מהמקום בו זוכים באליפות.
זה לא הייעוד של מכבי חיפה. לאנשים בעלי הזיכרון הקצר יש נטייה לשכוח, אבל ב-30 השנה האחרונות זכתה מכבי חיפה ב-12 אליפויות לעומת חמש של מכבי ת"א, והתמודדה על האליפות עוד כמה פעמים יותר מאשר מכבי ת"א בעת הזו. מכבי חיפה היא לא פקק עבור הליגה, אלא המועדון הכי גדול שהיה פה בדור האחרון, ולכן הייעוד הזה שנפל עליה פתאום הוא לא בשבילה.
מכבי חיפה איבדה את ההגמוניה המוחלטת שהיתה לה לא רק בשטח המקצועי, אלא בעיקר הניהולי והתדמיתי. ערב המשחק הזה, שהיה באמצע שנות ה-90 משחק עונה מרתק ומלהיב, מכבי חיפה מחכה למתנות מעמוס לוזון ו-50 מאוהדיה מתפרעים ומקללים את השחקנים, בעוד שבמכבי ת"א מוציאים לכל היותר בולטין רפואי.
יש כאן אמירה שיענקל'ה שחר, אדם שתבונתו מרשימה, חייב להפנים. לא מדובר בארקדי גאידמק שאפשר היה לכופף את הראש לשנתיים ולתת למאות מיליוני השקלים שלו להתעופף מעליך. מיטש גולדהאר עושה מהפכה אמיתית בכדורגל הישראלי, והמועדון שלו - שגם כך נהנה תמיד מהילה שעטפה אותו - הופך למועדון הכי ראוי לאירופה שהיה כאן מאז ומעולם. חזק, מהיר ובאופן אלגנטי, כלשונו של הרמטכ"ל המנוח חיים בר לב. כאן כיפוף לא יעזור, אלא יהפוך לגיבנת. לגולדהאר אי אפשר להתייחס כקוריוז. הוא צעיר, נקי מרבב, תרבותי וצנוע. גולדהאר כאן לשנים ואני מעריך שיום אחד, בעתיד הלא רחוק, הוא גם ירוויח כאן מכדורגל כשיגיע באופן קבוע לליגת האלופות ויכסה את הפסדיו, ממש כך. הדרך מרשימה, המתקן מדהים, האוכלוסייה מופלאה.
מכבי ת"א מצליחה לקחת אליפות הרבה לפני שהיא מוענקת לה. כדי לתת לה פייט לא יעזור למכבי חיפה אם תנצח הערב - כי מכבי ת"א תפסיד מדי פעם באופן אקראי וזה לא מספיק כדי לאבד אליפות - אלא אם תשפר את הסטנדרטים שהיא עצמה קבעה. מכבי חיפה השקיעה שנים יותר כסף במועדון עצמו, במעטפת, במתקנים - ולא בשחקנים - מאשר כל קבוצה אחרת, והיא חייבת להעמיק את ההשקעה במועדון, אבל גם בסגל המחוויר לעומת זה הצהוב - כדי ליצור פה אלטרנטיבה. יתכן וזה ייקח יותר מדי שנים, אבל בוודאי פחות מאלה שלקח לה להיות כזו מלכתחילה.
2. הבעות הפנים של רן בן שמעון אחרי השערים של עומר דמארי וגילי ורמוט במושבה מצביעות יותר מכל על הלחץ האדיר שמשדר המאמן על סביבתו. הפועל ת"א, עד לא מזמן, הייתה גומרת משחקים כאלה בתוצאה כפולה ואף משולשת, עם אותם שחקנים. הפועל נמצאת היום על-סף תהום, פיננסית ומקצועית, כי בניגוד למועדונים אחרים שנמצאים בקשיים, הפועל מתעקשת לרצות את אוהדיה באופן כמעט מזוכיסטי, גם אם אוהדיה עצמם מגייסים עבורה כספים.
הרבה מאשימים את חיים רמון, אבל גם אם מדובר במנהל כדורגל כושל, אלמלא רמון היה רוכש אותה מידיו של אלי טביב, איש לא יודע מה היה עולה בגורלה. האם טביב היה מוליך אותה לפירוק כפי שאיים, או מרוקן את נכסיה באופן כזה שלא ניתן היה לשקמה? רמון לכל היותר דחה את הקץ, אבל לא הצליח לעקור מהפועל את כל הרעות החולות שהשתרשו בה והפארסה סביב עומר דמארי היא דוגמא מוחשית לכך.
מרגע שבו רכשה הפועל רק מחצית מכרטיסם של דמארי וטל בן חיים ממכבי פ"ת, היא הפכה להיות בת ערובה של עמוס לוזון, גם אם אין בכך כוונה זדונית מצידו. השליטה של לוזון על נכסיה של הפועל, בעיקר אם אינם חוזרים לידיו, היא מעוותת. אף אחד בהתאחדות לא עוצר את המנהג הפסול הזה שבו קבוצות בישראל מתחלקות בשחקני כדורגל כבמשפט שלמה, וצד שלישי מסוגל באופן תיאורטי וגם מעשי לקבוע סגל של קבוצה יריבה.
זו אגב פשיטת הרגל הכי גדולה של הפועל, ואחד המהלכים העסקיים הגאוניים של עמוס לוזון, למרות שדמארי הוריד אותו במו רגליו אל מתחת לקו האדום. העובדה כי גם מכבי פ"ת וגם הפועל ת"א מתייחסות לדמארי כאל כנס נדל"ני, מה שעלול ליצור עיוותים במהלך הטבעי של התקדמותו - נאמר חזרה שלו למכבי פ"ת למסע הצלה - היא עובדה מצערת. ואולי מה שיותר מצער, שכל מה שעשו הקבוצות האלה בשנים האחרונות, לא עומד לזכותן ועתידן הכלכלי תלוי ועומד על שחקן אחד. מחמאה לדמארי, לא מעבר לכך.