בינוני מינוס: אמנים מבצעים שירים של פיטר גבריאל ומעקרים את הקסם

יש כאן בעיקר תחושות של עייפות וליאות כמו בשתפ"ים של גבריאל עם להקת אלבו ועם "ארקייד פייר" שנשמע כחיבור הכי פחות מוצלח שניתן לדמיין בינו לבינם

זה החל לפני כמה שנים באלבום שבו פיטר גבריאל ביצע משירי אמנים אחרים, במה שאמור היה להיות פרויקט שבו הם גם יחדשו אותו ושכל החידושים ייצאו במקביל. כבר החידושים שלו לשירי אחרים לא התנשאו לפסגות, והנה בא אלבום התשובה, ומנמיך עוד יותר את הרף. גבריאל , תכף בן 64, שמרבה בשנים האחרונות לבקר מחדש בעבודות העבר שלו, לא הוציא אלבום עם שירים חדשים יותר מעשור. אבל הביקור החוזר הזה של אחרים בשיריו אינו נוטה חסד לרובם.

רג'ינה ספקטור מתוקה, ורנדי ניומן עושה את עצמו מצוין ב"ביג טיים", ברגע של ציניות קלילה יחסית. אבל יש כאן בעיקר תחושות של עייפות וליאות כמו בשתפ"ים של גבריאל עם להקת אלבו שסתם מעקרים את הקסם מ"מרסי סטריט" ועם "ארקייד פייר" שנשמע כחיבור הכי פחות מוצלח שניתן לדמיין בינו לבינם. חיבור שהופך את "משחקים ללא גבולות" לכמעט מסורס. משיר מוביל של גבריאל, הוא הפך לאחד הרגעים הכי חלשים של ארקייד אי פעם. אפילו החזרה לעבודה עם ידידו הוותיק בריאן אינו - בינונית.

יש כאן רק שלושה שחורגים מהבינוני מינוס. אולי לא במפתיע, שניים מהם הם כותבים שירים שמה לעשות, ויסלחו לי אוהדיו, נמצאים בכמה ליגות מעל גבריאל עצמו. לו ריד זצ"ל הפך את אחד מרגעי הפופ הכי נפלאים של גבריאל, "סולסברי היל", לקינת דיסטורשן לגמרי משלו, שמפרשת מחדש את המילים, ושלפחות מרעננת את התוכן ומאתגרת את המאזין. ופול סיימון, רוב הזמן בליווי גיטרה אחת בלבד, ניגש באומץ ובתום לב ל"ביקו".

לטעמי "ביקו" הוא השיא האמנותי של גבריאל: המנון וקינה ללוחם החירות הדרום אפריקאי שמת בכלא טרום תום האפרטהייד, ושנהנה במקור מהפקה מצמררת, מפלחת לב וקרביים. סיימון מצוין, אבל לא מצליח לדגדג את העוצמות מקפיאות הפעימות של המקור, שנשען על הלמות תופי אבלות שהם עצמם משיאי החיבורים בין מוזיקה אפריקאית לפופ מערבי. כמובן, גם סיימון חתום על שיא שכזה ב"גרייסלנד". אבל, כפי שקורה יותר מדי באלבום הזה, סך האלבום לא רק נופל מסכום מרכיביו, הוא ממש קורס, מתמוטט ונקבר תחתם. זה מצער משום שנדמה שגבריאל עתיר הזכויות היה יכול להפעיל מסנני איכות קצת יותר הולמים להגנת שיריו.

מלבד ריד וסיימון יש כאן רק גרסה אחת שאכן ראויה לתשומת אוזני מי שאהבו את השיר המקורי: ג'וזף ארתור האט מאוד את "שוק דה מאנקי", ניתק אותו לחלוטין מההפקה הכה חדשנית לזמנה ומרכזית בביצוע המקורי, והפך את השיר למכתב מסויט ממרתפי הנפש שמוותר על כל האמצעים המקלים שאפשרו במקור לגבריאל להחדיר שיר כה קודר לצמרות המצעדים.