בחודש האחרון נראה שהדיון על שאלת "האיכות או הכמות" בספורט הישראלי הוכרע לפחות זמנית. ההחלטה של ממשלת ישראל לאשר חוק שיאפשר הזרמת כספים לטובת הגדלת כמות הספורטאים במדינה, נראתה ככזאת שמסמנת באופן ברור את התעדוף הכמותי. ההחלטה הזאת נראית לגיטימית. בואו נגדיל את כמות הספורטאים בבסיס, בתקווה שמבסיס רחב יותר יגיעו גם יותר ספורטאי איכות לשפיץ של הפירמידה.
אבל עד שזה יקרה, סוגיית התעדוף הכמותי מעלה את השאלה מה בעצם קורה במקום שהתיימר לזקק עבור מדינת ישראל את התמצית הטהורה והאיכותית ביותר של הספורטאים? ובמילים אחרות, אותה פנימיית מחוננים שהוקמה בווינגייט בתחילת שנות ה-90, כרעיון אותו הביא ד"ר גלעד ויינגרטן מאוסטרליה, ואמורה הייתה לרכז אליה ילדים פוטנציאליים מכל רחבי הארץ. איפה עומדת אותה פנימייה היום בתוך השיח הכמותי המוצהר של מדינת ישראל?
***
סיפור האקדמיה למצוינות בווינגייט (אותה פנימייה) הוא מורכב מאוד. בעיקר משום שמכון וינגייט, שבתוכו חיה אותה אקדמיה, שקוע בחובות שתופחים ותופחים ונכון לסוף 2012 מסתכמים ב-18 מיליון שקל. זה אחרי שההוצאות השנתיות של המכון כבר מגרדות רף של 80 מיליון שקל בשנה - שיא כל הזמנים. "כשנכנסתי לתפקיד ב-2009, עשיתי קריאת מפה מה יש בווינגייט שאין במקומות אחרים ומה הייחודיות שלנו. והגעתי למסקנה שנכון לווינגייט לייחד את עצמו דרך האקדמיה, שצריך לקחת את האקדמיה ולחזק אותה", מסבירה ד"ר רותי פילץ-בורשטיין, שעוזבת בימים אלו את תפקידה כמנכ"לית מכון וינגייט אחרי חמש שנים. "אבל ברור שלהחלטה כזאת יש משמעות כלכלית עצומה. ההכנסות של מכון וינגייט מגיעות קודם כל מבית הספר למאמנים ומדריכים, ואחר כך מסעיף של השכרת מתקנים. האקדמיה היא פונקציה שלא אמורה להביא כספים, אלא יותר שואבת כספים". פילץ-בורשטיין מודה כי בסופו של דבר, "ההרחבה של פעילות האקדמיה הייתה אחת הסיבות לכך שמכון וינגייט נמצא היום בגירעון כזה".
- על איזו הרחבה אנחנו מדברים מבחינת כמות ספורטאים?
"ב-2008 היו 65 ספורטאים, היום יש באקדמיה 160 ספורטאים, ועוד חמישה בתהליך של קליטה".
- זה כל הסיפור? 160 ספורטאים מכל המדינה שמוכנים לבוא לווינגייט?
"כן, ואנחנו בפול-קפאסיטי. היום הביקוש של האיגודים לשלוח ספורטאים לווינגייט הוא יותר ממה שווינגייט מסוגל לספק, מה שאומר שיש לנו את הפריבילגיה לבחור את הטובים ביותר. יש היום שני ענפים נוספים שרוצים להיכנס לאקדמיה אבל אין לנו מקום - התעמלות אמנותית והתעמלות מכשירים, ואיגוד הכדוריד. רק עכשיו קיבלנו לאקדמיה את הכדורגל בנות, זה 20 בנות".
- ועל בסיס זה שהחלטת ללכת בכל הכוח על פיתוח האקדמיה, אתם מצפים שהמדינה תתמוך בכם במימון מלא?
"לגמרי כן. אי אפשר להסתכל על וינגייט כגוף שמטרתו היא עסקית. החזון של וינגייט הוא טיפוח צעירים למצוינות בספורט. ונכון שהחזון שלנו הוא להגיע להישגים ב-לבל העליון, אבל כשאתה בונה פירמידה אז אתה יודע שלא כולם ישמעו את "התקווה" על הפודיום, לכן אנחנו באי ואומרים שאנחנו מטפחים אדם שלם. יש לנו 90% זכאות לבגרות באקדמיה, ויש חבר'ה אצלנו שבגיל 18 אומרים לנו שהם רוצים לעזוב את הספורט וללכת לצבא - והם תמיד הולכים ליחידות מובחרות. אתה מגדל פה משהו אחר, עם איזושהי איכות.
"מצב המתקנים במכון ומצב המגורים במכון מצריך שדרוג. אי אפשר להמשיך לעבוד ככה? אפשר להמשיך. אבל הפער היום בין הידע המקצועי באקדמיה לבין העניין הפיזי הוא פער ענק. אנחנו יכולים לתת את כל המעטפת התומכת, אבל לשדרג מתקנים אנחנו לא יכולים. אולמות למשחקי כדור נמצאים בתפוסה מלאה של פעילות, ובגלל זה אין לנו יכולת לקבל היום את ההתעמלות האמנותית כי לא יהיה להם איפה להתאמן. אין לנו איפה לתמרן יותר".
ב-2012 נתנה מדינת ישראל למכון וינגייט לפי דוח רשם העמותות 15.1 מיליון שקל, כשמתוך זה הכסף שהוגדר כייעודי לאקדמיה - 6.3 מיליון שקל. במילים אחרות, 3,200 שקל בחודש תקצוב המדינה כהשקעה בכל ספורטאי שאמור להיות הקרם דה לה קרם של הספורט הישראלי. בעבור זה, יש לציין, הילדים חיים, ישנים, אוכלים, מתאמנים, מטופלים בווינגייט, רק הלימודים נעשים בחוץ - בקיבוץ שפיים הסמוך.
רותי פילץ-בורשטיין / צלם: תמר מצפי
***
אחד הדברים שבווינגייט דוחפים אליו היום הוא לשינוי חקיקה, במסגרתו יוכר המכון כמכון הלאומי לספורט. כלומר, יעבור להיות למעשה מכון ששייך למדינת ישראל. העניין הזה כבר נמצא בשלבים מתקדמים, והוא עשוי להיות זה שיוציא - לטענת גורמים במכון - את המכון מהקיפאון שהוא שרוי בו היום. ברגע שווינגייט יזכה למעמד על-פי חוק של המכון הלאומי לספורט, הוא אוטומטית יהפוך להיות גוף מתוקצב ולא גוף נתמך. המשמעות: בתקציב מדינת ישראל תהיה בכל שנה הקצאה למכון וינגייט, והמדינה בהיותה בעלת הבית תגדיר את היעדים - במה וינגייט יעסוק ובמה לא יעסוק. החוק הזה יאפשר לווינגייט עוד משהו משמעותי - לקבל ישירות מהטוטו כספים לטובת שדרוג המתקנים הבלויים והמתכלים שיש היום במכון.
- אני חייב להגיד שאם לפני 20 שנה היית שואלת מה זה מכון וינגייט, כולם היו מדברים על הספורט. היום אנשים ממתגים את וינגייט עם התוכנית 'גול סטאר', עם צחי נוי וצביקה פיק.
"היה לנו הסכם לשתי עונות עם HOT, והוא נגמר. אני אגיד את זה בצורה הכי גלויה - זה היה הסכם מסחרי לחלוטין, ואם מכון וינגייט לא היה עם הגב לקיר מבחינה תקציבית, לא היינו עושים את ההסכם של "גולסטאר". יש פה נגיעה אמנם לספורט, אבל יש לקחת את הספורט ולעשות ממנו גימיק, זה לא וינגייט".
- כשבאים לאשר בווינגייט הסכם עם "גולסטאר" - זה עושה כאב בטן לאנשים אצלכם?
"כן, כן. אם לא היינו בצרות כלכליות זה לא היה קורה".
בסופו של יום ההסכם עם HOT הכניס לווינגייט 300 אלף שקל בכל עונת שידורים, לא רע עבור עונת צילומים שנמשכת בסביבות חודש.
- עם החובות הכבדים שהמכון שקוע בו, ועמותה שמסיימת כל שנה במינוס, שהולך ותופח, בסוף המדינה יכולה לסגור את הבאסטה?
"אני לא רואה מצב שמדינת ישראל תיתן לסגור את מכון וינגייט".
- יש גוף אחד שמממן את הספורט הישראלי, הטוטו, פניתם אליו - אפילו ברמה שייקח חסות שמית על המכון, יקרא לו "מכון ווינר"? אפילו שייקח חסות על האקדמיה, שיקרא לה "אקדמיית ווינר"?
"ברמת המכון אנחנו עוד לא שם. זאת אופציה ברמה התיאורטית, והיא אופציה לא גרועה. אבל זה אף פעם לא הגיע למצב שהונחה הצעה על השולחן. לגבי חסות על האקדמיה, זו בעיניי צריכה להיות תוכנית ב', אם תוכנית החקיקה לא תתקדם ובהחלט אופציה ראויה ומכובדת שאפשר ללכת עליה".
- כמה למעשה עולה לממן ספורטאי באקדמיה, אילו ענפים יקרים יותר בהשוואה לאחרים?
"קודם כל צריך להבין שבעלות של ספורטאי יש הרבה דברים שנכנסים - עלות מתקנים, עלות של שכר מאמנים, מעטפת רפואית, כלכלה ולינה, נסיעות לחו"ל לטובת השתתפות בתחרויות או במחנות אימונים, וציוד. כמעט תמיד הענפים הקבוצתיים הם בעלות קצת יותר נמוכה בתמחור פר-ילד. השחייה הוא ענף יקר שמתומחר באקדמיה לפי 100 אלף שקל לשנה לספורטאי. הטניס ענף מאוד יקר, ובשנתיים האחרונות אין אף טניסאי באקדמיה, אבל בשנים שהיה העלות שלו הסתכמה בסביבות 120 אלף שקל לילד לשנה, בעיקר בגלל עלות הנסיעות לחו"ל. הטריאתלון ענף יקר בעיקר בגלל עלות ציוד אישי, זה בעצם שלושה ענפים עם ציוד של שלושה ענפים שונים בתוך ילד אחד - וזה מתקרב ל-100 אלף שקל בשנה עלות לספורטאי. הענפים האישיים שעולים פחות הם ג'ודו וטניס שולחן, בסביבות 60-70 אלף שקל לשנה עלות לספורטאי. צריך לזכור שאת העלות משלמים שלושה גורמים - המשפחה שמשלמת פחות משליש מהעלות, בין 26-29 אלף שקל בשנה, משרד הספורט מממן 39 אלף שקל לספורטאי לשנה, והאיגודים משלימים את היתרה ומכסים בעיקר את עלות העסקת המאמנים והמדריכים. הרבה מאוד משפחות לא מסוגלות לעמוד בתשלום הזה, וכאן יש לנו תמיכה משמעותית של משרד החינוך שלפי קריטריונים קובע כמה לתמוך. משפחה שיכולה לשלם רק 12 אלף שקל בשנה כדי שהילד שלהם יהיה באקדמיה - ישלימו לה את היתרה. זה היופי של האקדמיה. מי שמתאים לנו פיזית, מנטלית, משפחתית, ורוצה להגיע לאקדמיה - הנושא הסוציואקונומי לא יהיו מכשול".
- איפה איבדתם הכי הרבה ספורטאים, ואיפה עליתם?
"הכדורסל גדל משמעותית והוא הכי גדול היום עם 60 ספורטאים מתוך ה-160; בכדורגל בנות יש 19. בשחייה יש לנו השנה קצת פחות, 8 שחיינים, אחרי שכבר היינו בשיא של 24-25 שחיינים".
- מה כוח השכנוע שלכם לבוא למשפחה ולהגיד לה להביא את הילד לווינגייט?
"תוצאות. כשאתה בא למשפחה ואומר יש לנו את תומרקין, ברנע, יש לנו את עמית עברי שבאה להתאמן בווינגייט למרות שלא גדלה באקדמיה כי הבינה שהמשאבים שהיא מקבלת פה היא לא תקבל בשום מקום אחר".
מי נושא בעלויות המימון של תלמידי האקדמיה במכון וינגייט
- את עוזבת עכשיו את וינגייט, ברמה האישית מה את עושה עם המטען הזה של האקדמיה שאת כל כך מאמינה בו?
"קודם כל, חשוב לציין שאת כל התהליך ההובלה הזה לא עשיתי לבד, אלא בשיתוף עם מנהלת האקדמיה ד"ר מורן בצר-תייר. אני רוצה לשכפל את המודל הזה של האקדמיה למקומות אחרים בעולם. קצוות של חוטים כבר יש לי. יש לי היום הרכב שכולל חמש שנים של ניהול והטמעת תהליך אסטרטגי, רקע מקצועי בתחום הפיזיולוגיה והמחקר. במערב אירופה אין לנו מה לתרום, אבל יש מדינות מתפתחות באפריקה שבהן הפוטנציאל לספורט קיים אבל אין מערכת קיימת שלוקחת את הילד לטופ-פרפורמנס. יש לי היום, כאדם פרטי, את הידע לשכפל את המודל של וינגייט וללכת אל העולם האחר. ואני חושבת שזה יביא יוקרה גם למדינת ישראל".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.