כי כולם הולכים

"חדווה ושלומיק" - ערוץ 1 מחזיק בקופסה השחורה של חלק חשוב בזיכרון הקולקטיבי

"חדווה ושלומיק", ה' 23:30, ערוץ 1

בעקבות פטירתו של מנחם זילברמן, החליטו בערוץ הראשון (וטוב שכך) לשדר שוב את "חדווה ושלומיק", הדרמה הטלוויזיונית הראשונה בישראל (השידור החל כבר ביום שלישי השבוע, אבל זה לא באמת שצריך לעקוב אחרי כל פרק מההתחלה בכדי להבין). אפשר לומר מה שרוצים על הערוץ הראשון ועל אופן התנהלותו (ולמרות שנדמה כי נאמר כבר הכול, המציאות ממשיכה לעלות על כל דמיון), אבל בין אם נרצה ובין אם לאו, אין להכחיש כי הוא מחזיק בקופסה השחורה של חלק חשוב ומכונן בזיכרון הקולקטיבי שלנו.

הזמן, שלא עוצר, עשה לחדווה ושלומיק מה שעשה לכולנו: קשה לומר שמבחינה טלוויזיונית היא עמדה יפה במבחן הזמן, אבל מי צריך בכלל ערך אבסולוטי כאשר המטען הנוסטלגי שנלווה לסדרה הזאת הוא כה גדול?

לא רק חדווה ושלומיק עזבו את הקיבוץ עם "שתי מגבות ושתי תקוות", אלא הישראליות של סוף שנות ה-60 (בוודאי החלק הייצוגי שלה. "ישראל השנייה" כפי שכונתה באותה העת, היא כבר סיפור אחר), התחילה להתקלף מערכי היסוד שלה ופרצה למקום אחר. לא כל המסע הזה היה רע, אבל במבט לאחור, אפשר לראות בעיקר מה איבדנו במרוץ המטורף לשום-מקום.

מהשום מקום הזה אפשר להביט בערגה אל זילברמן המנוח, אביב היפה, לתת לצלילי שיר הפתיחה להיכנס אל הלב ולתהות אם כאשר הבוקר בא כל-כך מהר, וכבר ידענו שאי אפשר להישאר, איך זה שאנחנו עדיין כאן למרות שהערב כבר ירד?

מסע הקסם המסתורי

"עפולה אקספרס", ו' 21:30, ערוץ 1

כן, שוב ערוץ 1, זה שקשה כל-כך להחמיא לו על רקע מה שהוא עושה בכספי האגרה שלנו, אבל בכל זאת, יש בו לעיתים יותר מהנראה לעין, גם אם כל השפע הזה מבוסס בעיקר על חומרי ארכיון. כ-25 שנים אחרי חדווה ושלומיק, מגיע לתל-אביב זוג צעיר נוסף.

הם אינם פאר ההתיישבות העובדת כמו המהגרים האורבאניים של שלהי שנות ה-60, אלא אנשים קשי-יום שעוזבים את עפולה כדי לנסות להגשים חלום בעיר הגדולה. בתיה ודוד (אסתי זקהיים וצביקה הדר), היא קופאית בסופרמרקט והוא קוסם לא מוצלח במיוחד, באים לתל-אביב עם שתי מגבות ושתי תקוות, אבל גם עם כמה קילוגרמים עודפים (נדיר לראות סרט ששני גיבוריו, כולל בסצנות אינטימיות, חורגים עד כדי כך מהסטנדרט התקני לכוכבי מסך), אלא שלא המשקל הוא הבעיה שלהם, אלא ההתחלה הקשה במקום החדש שמערערת את היחסים ביניהם, עד לתפנית בעלילה. הם אינם "חדווה ושלומיק" כייוון שהממסד כבר לא הביט עליהם בעין מודאגת, אלא במידה רבה חינך אותם לחלום בגדול (אם מסתכלים על אחד הדברים שכן הרווחנו בדרך, למרות הנוסטלגיה), הוא רק לא הכין אותם למה קורה לחלום כאשר הוא משתבש, והוא כמעט תמיד משתבש. כיף לצפות בסרט הזה שוב, כיף לראות את כשרון המשחק של צביקה הדר (בן אדם, למה שלא תעשה עוד סרט במקום להתענות כשופט בריאליטי זמר?), וכיף להתכרבל בחומרי הארכיון של הערוץ הראשון. במיוחד כשאחרי הסרט משודר עוד פרק של "החמישייה הקאמרית" מהתקופה שבדיחות על עצמנו עוד הצחיקו אותנו.

של מי הילד הזה?

"קרמר נגד קרמר", שבת 10:05, "יס 3"

היו גירושים גם לפני שנות ה-70, אבל הסרט הזה הוא אחד הראשונים שמטפל בגירושים כתופעה. דסטין הופמן הוא גבר שנישואיו מתפרקים. אך הנה למרות שמי שמפרקת אותם היא אשתו (מריל סטריפ האחת והיחידה), שהחליטה לחפש את עצמה, הוא מגלה שמול מערכת המשפט יש לאם זכות ראשונים על ילדיה, במקרה הזה בנם היחיד (האם אגב, חוזרת לתבוע חזקה על בנה 15 חודשים אחרי שעזבה את הבית). להופמן, לפיכך, אין ברירה אלא לצאת למאבק מול טחנות הרוח וטחנות הצדק של ארצות-הברית, שיכולות למדוד אולי כמה כסף מכניס כל אחד מהצדדים, אבל לא את מידת אהבתו ומחויבותו למשפחה. למרות לא מעט שמאלץ אמריקני נוסח סוף שנות ה-70, הסרט הזה מצליח לרגש גם כחלוף 35 שנה, וכשמוסיפים לכך את אלמנט הראשוניות שלו, כשהאב לומד תחילה בעל כורחו איך להיות אב במשרה מלאה, ואחר כך נאבק על בנו. מי שירצה, יוכל לראות כאן משל על הפמיניזם ועל איך הוא שינה לא רק את תפקידה מסורתי של האישה, אלא גם את זה של הגבר.