לאן הגענו? ואיך הידרדרנו? מה קרה לעם הסגולה, שקידש את ההשכלה, שהתפעל מהידע, שתבע מילדיו לשאוף למעלה, למצוינות גבוהה? איך היינו לאומה רדודה שמתרפסת מול כוהני הדת, מתבטלת בפני מי שמכנה את עצמו רב, מנשקת את ידיהם של באבות ומאמינה בכוחות עלומים ובברכות חטופות במקום בעצמנו? האם יצאנו מדעתנו? סופית?
עד לא מזמן, החברה הישראלית העריצה מדענים, התפעלה מפילוסופים והאזינה בהתמדה לסופריה ולמשורריה. הביטו בשמות הרחובות בעירכם, מביאליק ומטשרניחובסקי ועד טוסקניני ועגנון. שימו לב לנשיאי המדינה הראשונים, ויצמן, בן-צבי, שז"ר וקציר, שבאו מאקדמיה או היו אנשי רוח.
התשתית הרעיונית של המדינה הייתה מעשית וארצית, ובד-בבד מעמיקה ותובענית. לא חיפשנו את הדרך הקלה להצלחה, אלא הגענו להישגים בעבודה קשה ומייסרת. עבדנו בידיים, אבל השתמשנו בראש. כך קמה המדינה, לא בגלל התפילות, אלא בשל החזון וההגשמה.
כל זה נראה היום כחלום רחוק, כתעתוע מזמן אחר. רוב העם הפך לעצל. רבים חזרו לעסוק בעסקי-אוויר; ואת העבודה השחורה הותיר בידי זרים, פליטים ופלסטינים. רבים מראשי המדינה, מנהיגיה, שועיה ופרנסיה, אינם יושבים היום בכנסת או מתגאים בתארים אקדמיים, אלא מסתופפים בצלו של הרב המיליונר יאשיהו פינטו, עוד אחד שיודע לעשות כסף ומחובר להשתקפויות החילוניות שלו.
אל תטעו, הרב וניצב מנשה ארביב הם רק קצה הקרחון. הסיפור שנחשף בשבוע שעבר הוא רק חלק קטן מתמונה גדולה יותר. עמוקה ומטרידה יותר.
חצרו של הרב היא מוקד הכוח החדש. כיכר העיר. הסלון של פינטו. נפגשים בה, מתערבבים בה, מתחברים בה, ורוקמים בה - קציני משטרה ועבריינים, שופטי מחוזי ועורכי דין, טייקונים ועיתונאים, סלבס וכדורגלנים.
כולם מכירים את כולם או רוצים להכיר את כולם, במטרה אחת: לעשות כסף. עוד כסף. הרבה מאוד כסף מסתובב שם, בחצר של פינטו. הושט ידך וגע בו. תן לו לסובב אותך, לעוור את עיניך ולהשחית את מידותיך.
החלום הישראלי: כסף וזוהר
מי שעדיין חושב, אחרי כל הפרסומים, שהחצר הזאת היא בית-כנסת פתוח לכל יהודי, בית-מדרש רוחני, מקום ללימוד תורה, להבנת היקום או להתבוננות לתוך עצמך, שוגה בחלומות בהקיץ. הטייקון לשעבר נוחי דנקנר לא חיפש שם להרחיב את דעתו; וקצין המשטרה ארביב לא ביקש שם להעמיק בגמרא. ככל הנראה, העבריינים הכבדים ששהו שם, לא הפריעו להם, לא הטרידו את מנוחתם. אולי מפני שבישראל החדשה גם הם, כרישי הפשע, הפכו לידוענים, לגיבורי תרבות.
במדרון שמתחיל בחתן פרס נובל לספרות ש"י עגנון ומסתיים בחשודים, במורשעים, בנוכלים ובעבריינים, מחליקים לא רק אותם שועי עולם, פרנסי הקהילה, שוטריה ושופטיה. כולנו בדרך למטה. כולנו ניצבים על-פי התהום.
גם אנחנו, במיוחד אנחנו, כבר לא מתפעלים מהלימוד, מההשכלה, מהידע ומהפילוסופיה הקיומית. איננו חוקרים בנפלא מאיתנו, איננו מנסים לשפר את עצמנו, אלא בוחרים בדרך הקלה, השטחית, לפעמים הלא כשרה, כדי להעביר עוד שנה, עוד חודש, עוד יום.
אז מה אנחנו מלינים על פינטו, ארביב, תנ"צ אפרים ברכה, שלום דומרני, דנקנר ודומיהם? הרי אם ייתנו לרובנו את האפשרות לסעוד בחצרו של הרב המיליונר ולהתחבר עם בעלי ההון שאנחנו מכירים כל-כך טוב מהתקשורת, נרוץ לשם, מה זאת אומרת נרוץ - נדהר, נשעט, כדי לגעת ולחוש, ולו לרגע, בשוליו של החלום הישראלי החדש: כסף וזוהר. בטלה וריקנות.
הבושה כולה שלנו. אם החיים הם תוכנית טלוויזיה, אנחנו השחקנים הראשיים. פינטו הוא רק הבמאי.