סמנכ"ל ההיי-טק שמתכנן לרוץ 250 ק"מ במדבר סהרה

אריק בלום, מנהל הטכנולוגיות הראשי של חברת התוכנה BMC, הגיע לישראל למסע ריצה של כ-300 קילומטרים בנגב, כהכנה לאתגר הגדול שלו: מסע ריצה במדבר סהרה. הדס מגן פגשה אותו וניסתה להבין למה, בעצם

עד ספטמבר 2012, אריק בלום - יהודי צרפתי, 45, מנהל הטכנולוגיות הראשי בחברת BMC, אחת מחברות התוכנה הגדולות בעולם, ואחראי אירופה, המזרח התיכון ואפריקה - חי חיים נעימים למדי. הוא גר בפריז ובמסגרת תפקידו הבכיר נסע הרבה ברחבי העולם; הוא היה מעודכן בכל יין חדש שהושק; אכל בשר, לא היה פעיל ספורטיבית, ובגדול נהנה מהחיים. אף שידע בדיוק מה בריא יותר ומה פחות, בשטח זה לא בא לידי ביטוי. היה לו משקל עודף, אבל "החיים היו נהדרים".

הוא התחיל לרוץ, אף שבהתחלה לא היה מסוגל לרוץ אפילו קילומטר. בהדרגה הגדיל את המרחק: כיום הוא רץ כ-12 קילומטרים בכל יום, שישה ימים בשבוע, ובסך-הכול כמאה קילומטרים בשבוע. כשהוא רוצה לרוץ במישור, הוא רץ בשאנז אליזה, וכשהוא רוצה עליות וירידות, הוא רץ במונמרטר.

בהמשך הוא שינה את התזונה שלו, הפסיק לאכול בשר אדום ("נהוג לחשוב", הוא אומר, "שבשר בונה את הגוף. אבל גיליתי שהרבה ספורטאים הם בכלל צמחונים") וויתר כמעט לגמרי על פחמימות. כתוצאה מהשינויים השיל 37 קילוגרמים ממשקלו.

כעת הוא מתכונן ל"אתגר סהרה" - מסע ריצה של 250 קילומטרים במדבר סהרה, באפריל הקרוב. עד אז הוא מסתפק בנגב. לא מזמן הוא הגיע לישראל למסע ריצה מיוחד משדה בוקר עד אילת, עניין של 35-40 קילומטרים ביום במשך שבוע. כמעט מרתון על בסיס יומיומי. את המסע שלו הוא ליווה בפוסט שהעלה לדף הפייסבוק שלו.

פגשנו אותו ביום החמישי למסע, בקיבוץ יהל, לשם הגיע אחרי ריצה של כמעט ארבעים קילומטרים, ממושב פארן, לאורך גדר המערכת. "היום דווקא היה לי משבר", הוא מדווח לנו מיד לאחר הריצה. "אחרי שמונה קילומטרים הרגשתי עייף. אך אחרי 15-12 קילומטרים חזרתי לעצמי".

ישראל היא לא סתם מדינה בשבילי

לבלום יש מלווה ישראלי במסע: מנשה (מנש) ליבשטיין, בעצמו איש היי-טק לשעבר, שפרש לפני כמה שנים לטובת הקמת "נעים בגלגלים", בית ספר לרכיבת אופניים. הוא נבחר על-ידי אנשי חברת התוכנה מטריקס, שמייצגת את BMC בישראל, כדי שיתכנן, יארגן וילווה את בלום במסעו. חוץ מהקשר עם מטריקס, יש ל-BMC גם שני מרכזי פיתוח בישראל, ברמת החייל ובתל חי.

כשבלום מגיע מהריצה, ליבשטיין דוחף לו פירות, ומיד אחרי זה מתחיל לחתוך את הסלט, ומוסיף קצת טונה. בהמשך מגיע מרק עדשים. את השאריות בלום יאכל בבוקר שאחרי. אין פחמימות: לא לחם, לא פסטה, לא תפוחי אדמה.

- שמע, מה שאתה עושה בכלל לא בריא: מרתון זה לא דבר בריא. בטח לא כל יום.

"זה משהו רוחני עבורי. יש כמובן הבדל גדול בין ריצת מרתון המונית, שאז אתה חלק מ'ערימת' אנשים, לבין הריצה לבד: כשאתה רץ לבד, אתה רוצה להפסיק לחשוב על העבר, על העתיד. יש לך קצב. זה כמו מדיטציה. אתמול, בריצה, היה לי ניסיון מעניין. במשך חצי שעה כאילו ריחפתי".

- למה בישראל? כי זה מדבר וזה הכנה לסהרה?

"ישראל היא לא סתם מדינה בשבילי. אני מזכיר לך שהשם שלי הוא בלום", הוא צוחק. "כשאני רואה בשדה בוקר את המשפט: נפריח (Bloom) את השממה, מבחינתי זו לא סתם פיסת קרקע... מבחינתי זה אומר הרבה.

"במסע הזה טיפסתי על הר חוד עקב, ראיתי שיטפונות, רצתי במצפה רמון, וזה נותן לי אפשרות להסתכל על דברים שרוב האנשים לא רואים, ואחר כך אני יכול לחלוק את זה עם אנשים אחרים".

על טכנולוגיה, שליטה והתמכרות

כיאה לאיש היי-טק, בלום הוא פריק של טכנולוגיה. במסע הוא נעזר בשעון מיוחד שקיבל במתנה ממשפחתו. במכשיר הזה מצטברים כל הנתונים: כמה קלוריות שרף, כמה קילומטרז' עשה מאז שקיבל את השעון בספטמבר 2012 עד עכשיו (מעל 3,000 קילומטרים); מה המטבוליזם שלו. הוא מודד כל מה שנכנס ויוצא לו מהגוף. לא רק קלוריות נכנסות ויוצאות, אלא גם ויטמינים, סידן, פרוטאינים ושאר הנתונים.

"המדידות עוזרות לך לשלוט בהתנהגות שלך", הוא אומר. "ככה אני יודע בזמן אמת כמה קלוריות שרפתי, כמה קלוריות אני צריך לשרוף עוד, כמה פרוטאינים צרכתי. את כל המידע הזה אני מאחד.

"יש הרבה פורומים לדיאטות, אנחנו יודעים בדיוק מה אנו צריכים, אבל מאוד קשה ליישם את זה. כשהילדים שלי אוכלים מאכלים לא בריאים, אני אומר להם: תיהנו, אבל אתם יודעים מה דעתי על זה. לפעמים הם מזיזים את זה הצדה, אבל לפעמים הם אומרים לי בהתרסה: אתה יודע מה? אנחנו נהנים!

"אתה צריך משהו שיעזור לך לעקוב אחרי ההתנהגות שלך. טכנולוגיה מקילה עליך במהלך הזה, בכך שהיא מאפשרת לך לבדוק את המצב בכל רגע ורגע נתון. זה בדיוק כמו שבמכונית שלך, את יודעת בדיוק כמה דלק את צריכה למלא. אני מאמין שתאגידים צריכים לחשוב איך הם מאמצים את הטכנולוגיה לטובת קידום הבריאות, יש להם כלי מצוין ביד".

- מהצד זה נראה כמו התמכרות. כל החיים שלך סובבים סביב העניין הזה: כל היום אתה מודד, בודק כמה אכלת, כמה רצת, כמה שרפת... נראה שכל היום אתה מתעסק בזה.

"אני מוציא על זה הרבה פחות זמן מאשר אנשים אחרים מוציאים על דברים אחרים: אני רץ בבוקר, שזה לוקח לי בערך שעה. אני לא צופה בטלוויזיה, בעוד שזמן הצפייה הממוצע בטלוויזיה (במערב) הוא כשלוש שעות ביום.

"אני קורא שלושה-ארבעה ספרים בשבוע, שזה לכל הדעות מעל הממוצע. אני רואה סרטים, אני מנגן בסקסופון. נכון שהחיים החברתיים שלי לא עשירים במיוחד, אבל זה בין היתר בגלל העבודה, ומפני שאני כותב את הפוסטים שלי. אבל הריצות האלה שאני עושה מאפשרות לי לפגוש אנשים ברחבי העולם.

"אני במסע מעניין. יש הרמוניה ביני לבין הנפש לבין השכל. אנשים בדרך כלל לא בתוך הגוף שלהם. הם מדברים על הגוף שלהם כאל משהו שהוא חיצוני להם, שהם שונאים אותו. החוכמה היא להיות חלק מהגוף שלך. אני התחלתי ללמוד להיות בתוך הגוף שלי כשהתחלתי לרוץ. אני דוחף את הגבול שלי; כשאתה דוחף חזק, אתה מגלה בעצמך דברים שלא ידעת שיש בך".

- בסופו של דבר, מה המטרה של כל זה?

"מבחינתי זו לא מטרה, אני לא מדבר במונחים של מטרות, אלא במונחים של כוונות, יעדים. זו לא מטרה, זו כוונה, ואחריה יהיה הדבר הבא. אני לא מטיף לזה. היו לי חיים טובים גם קודם. אבל בשבילי זה טוב. אני מנסה להעביר את המסר שלי בדרכי הצנועה: אם אני, שאני נו-בודי, יכול לעשות את זה, הרבה אנשים יכולים".