משפט התביעה נגד דפני ליף הוא מטפורה, או משל, למצבה העכשווי של מדינת ישראל. המשפט הזה הוא תשליל או תמונת-ראי של המציאות הישראלית נכון לחורף שנת 2014.
בשעה שהסרטונים והתמונות לרבות אלה שהתביעה מביאה מעידים כי ליף הייתה זו שהותקפה על-ידי קבוצה של כ-10 שוטרים גברים מטורזנים - ושמעבר לכמה עשרות אנשים שצעקו "דמוקרטיה" לא הייתה פרובוקציה של ממש מצד המפגינים ולא אלימות פיזית - הרי דווקא דפני ליף היא זו שמואשמת בהשתתפות בהתפרעות, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ושימוש בכוח או באיומים למנוע מאסר.
עיתונאים שונים כבר הדביקו שלל כינויים למשפטה של ליף: משפט דרייפוס הישראלי, משפט קפקאי וכיוצא באלה דימויים השאובים מהספרות ומההיסטוריה. אבל משפטה של דפני ליף מזכיר יותר מכול משפטי ראווה במדינות טוטליטריות.
משפטה של דפני ליף הוא תיאטרון אבסורד ישראלי, ואם זו לא הייתה המדינה שלנו, זה היה כמעט מצחיק. למה מצחיק? כי דפני ליף, שבחרה לא להיכנס לפוליטיקה הפרלמנטרית ולא ליהנות מהשכר השמן ושאר הכיבודים והמנעמים הנלווים לג'וב - להבדיל מחבריה למחאה (סתיו שפיר, איציק שמולי) - דווקא היא זו שסובלת עכשיו מנחת זרועו של המשטר, והעם שותק. אותה צעירה שמתוך סולידריות גרידא רתמה את חייה למחאה החברתית, דווקא היא זו שמושארת עכשיו לאנחות.
הוגי אסכולת פרנקפורט (שהיו בעלי השקפה ביקורתית מרקסיסטית) טענו כי אין אפשרות להילחם במערכת הקפיטליסטית, כי למערכת זו ישנה היכולת לאיין או להטמיע לתוכה כל התנגדות. במקרה הספציפי הזה אפשר להחליף את המונח "מערכת קפיטליסטית" במונח "הממסד הישראלי", והדברים עדיין יהיו נכונים.
המקרה של דפני ליף מוכיח זאת: אזרחית מן השורה שנושאת על כתפיה הצרות את מאבקם של מאות אלפי אזרחים ישראלים, שעושה את מה שהיא עושה לבדה, מחוץ למערכת, בניסיון סיזיפי להמציא מחדש את כללי המשחק, ונעזבת לבדה על-ידי רוב האזרחים שבשעתם הלכו אחריה, שלא לדבר על חבריה ממש. חברים אלה יושבים כעת על כיסאות מנהלים מרופדים בלשכות ח"כים מוקפדות, כשחברתם ליף נאבקת על חירותה ועל שמה הטוב. עולם הפוך.
לפסול על הסף את הקרקס הזה
המשפט נגד דפני ליף אמור היה לא לקרות הלכה למעשה. היועץ המשפטי לממשלה היה אמור לפסול על הסף את הקרקס הזה. גם אם ליף תצא זכאית ותוכח חפותה, עצם העובדה שהדברים הגיעו לכדי משפט, הם אות קלון לדמוקרטיה הישראלית. אבל כשחושבים על הדברים לעומק, הסו-קולד "דמוקרטיה ישראלית" עצמה היא אות קלון לדמוקרטיה הישראלית.
אם המקרה של דפני ליף היה דבר-מה חד-פעמי, נטול הקשר, אז ניחא. אבל במבחן המציאות, המשפט של ליף הוא רק עוד נדבך במסכת גדולה ומתארכת של מקרים המעידים על אובדן הערכים הדמוקרטיים הבסיסיים בישראל. פרשת המורה אדם ורטה, למשל (שהביע את דעתו בכיתה על המוסריות של חיילי צה"ל), ועוד הזרוע נטויה.
שלב ההוכחות במשפטה של ליף נפתח 4 שעות לפני הלווייתה של חברת הכנסת ושרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני. בסמיכות הזו שבין שני האירועים יש ממד של סימבוליזם היסטורי: רגע לפני שנקברת אחת הלוחמות המרכזיות והעיקשות ביותר למען זכויות האזרח בישראל, לוחמת זכויות אחרת מואשמת על לא עוול בכפה שתקפה שוטרים - שעה שסביר מאוד להניח, על-פי העדויות, התמונות והסרטונים, שההיפך הוא הנכון.
רדיפתה של ליף על-ידי הממסד הישראלי היא, אם כן, סוג של פרידה גם ממורשתה הפוליטית-חברתית של אלוני.
* הכותב הוא סופר.