החברות הציבוריות בישראל נמצאות בימים אלה בעיצומו של תהליך הכנת הדוחות הכספיים לשנת 2013, בהתאם לכללי התקינה הבינלאומית, ה-IFRS. כ-6 שנים חלפו מאז אומצה התקינה הבינלאומית בישראל, הילד של עולם החשבונאות גדל, הגיע לגיל 6, גיל שבו עוברים ללמוד בבית-הספר.
התקינה הבינלאומית אומצה רשמית בישראל בשנת 2008. דה-פקטו, האימוץ התחיל בתקופה מוקדמת יותר, כאשר חלק מהתקנים הישראליים שפורסמו קודם לאימוץ התקינה הבינלאומית היו בבואה של התקנים הבינלאומיים העוסקים בנושא הדוחות הכספיים.
התקינה הבינלאומית הביאה בכנפיה שינויים רבים, שהבולט שבהם הוא היותה מבוססת על עקרונות ולא על כללים. כלומר, לא עוד אוסף כללים ברורים, ידועים ונוקשים המתווים את הטיפול החשבונאי, אלא דרישה להפעלת שיקול-דעת וחשיבה לגבי כל עסקה, אירוע וכן שינוי נסיבות, ומתן ביטוי בדוחות לכל אירוע כזה.
עוצמתה היחסית של התקינה הבינלאומית נובעת בין היתר מריבוי המדינות המשתמשות בשפה זו. מסקר שנערך לאחרונה על אופן אימוץ ה-IFRS ב-174 מדינות בעולם עולה כי 92 מדינות אימצו את כללי ה-IFRS באופן גורף; 25 מדינות מיישמות מדיניות שלפיה ה-IFRS הוא וולונטרי; 11 מדינות מחייבות את יישום ה-IFRS רק לחלק מהחברות; והיתר אינן מיישמות את התקינה הבינלאומית.
המשמעות היא התעצמות כוחה של התקינה הבינלאומית בעולם. עם זאת, מעניין שדווקא ארה"ב - שוק ההון העולמי הגדול ביותר, והמדינה החלוצה והמובילה בעולם בפיתוח תקני חשבונאות ודיווח כספי - מיישמת תקינה משל עצמה. בניגוד לעבר שבו סברו כי אימוץ התקינה הבינלאומית בארה"ב יקרה בשנים הקרובות; השאלה כיום כבר אינה "מתי" תאומץ התקינה הבינלאומית בארה"ב - אלא "האם" היא תאומץ שם בכלל.
העולם החשבונאי הפך בשנים האחרונות לדו-מעצמתי. מצד אחד, כללי ה-IASB שמיישמות מדינות האיחוד האירופי ומדינות נוספות; ומצד שני כללי ה-FASB המיושמים בארה"ב.
מאז אומצה התקינה הבינלאומית, מוסדות התקינה והרגולציה בישראל עוסקים ב"מרדף" בלתי פוסק במטרה לגשר בין כללי ה-IFRS למציאות הכלכלית והעסקית השוררת בשוק המקומי.
כך לדוגמה, בשנת 2012, נדרש המחוקק לפרסם את תקנות החברות (סכומים אחרים הכלולים בהון העצמי שיראו אותם כעודפים) המעדכנות את הגדרת "עודפים" בחוק החברות. זאת, מחשש שחברות כדוגמת אי.די.בי יאמצו באימוץ מוקדם תקן חשבונאות חדש (IFRS 9), המאפשר לייעד לצמיתות את השינויים בשווי ההוגן של נכסים פיננסיים הוניים לרווח כולל אחר, וכך הן יוכלו לחלק דיבידנד תוך התעלמות מהפסדים רעיוניים שהתרחשו.
מודל חלופי מוצע לטיפול בחכירות
במשך השנים פירסמה רשות ניירות ערך תקנות בנוגע לניירות ערך שנועדו להוסיף נדבך על הגילויים הנדרשים בהתאם ל-IFRS. אולם בעקבות האופי הדינמי של התקינה החשבונאית, רשות ניירות ערך נדרשה לעדכן מדי תקופה את התקנות בהתאם לדינמיקה בשווקים. גם בימים אלה הרשות עוסקת בעדכון תקנות ניירות ערך (דוחות כספיים שנתיים), התש"ע-2010, וחלק מהסיבות לכך הן התקנים החדשים שנכנסו לתוקף לאחרונה.
במבט קדימה, עוד נכונו לנו שינויים משמעותיים בתקינה הבינלאומית. אחד מהשינויים הצפויים המהפכניים ביותר הוא מודל שצפוי להגדיל את ה-EBITDA של החברות החוכרות נכסים.
נכון להיום, המצב הוא שבחכירה תפעולית החוכר מכיר בהוצאות שכירות ואינו מכיר בנכס או התחייבות בספרים; הוצאות שכירות אלו נכללות ב-EBITDA של החברה. מנגד, במודל המוצע, החוכר יכיר בספריו בהתחייבות בגין תשלומי החכירה העתידיים וכן בנכס, בגין הזכות לשימוש בנכס החכור. המדידה העוקבת של פריטים אלה לא תיכלל ב-EBITDA של החברה מאחר שמדובר על הוצאות פחת ומימון.
יצוין כי בניגוד לדיסציפלינות אחרות, תקינת ה-IFRS אינה מדע מדויק אלא שפה המשתנה לעיתים תכופות בעקבות חשיבה בלתי פוסקת של הוגי השפה ומבקריה. התקינה הבינלאומית היא אבולוציונית, וכאן גם טמון חלק מסוד כוחה - התאמת העקרונות החשבונאיים למציאות הכלכלית השוררת בסביבה העסקית.
* הכותב הוא מרצה לחשבונאות בבית-הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים.