לפני מספר ימים נתקלנו במראה נוגע ללב על אחד מכבישי הצפון. מכונית רנו פלואנס חשמלית, לשעבר של "בטר פלייס", עמדה בצד הדרך עם משולש אזהרה בעודה מחכה כנראה לגרר, שייקח אותה לעמדת הטענה. על חלקה האחורי היה מודבק סטיקר שבו נכתב "ואף-על-פי-כן נוע תנוע".
נזכיר, כי רק לפני שנתיים נהנתה ישראל מתדמית של מובילת דרך בתחום הרכב החשמלי. מאות אח"מים, פוליטיקאים ומעצבי מדיניות מכל העולם עלו לרגל ביוזמתם (או ביוזמת משרד החוץ הישראלי) אל האשראם העגול של "בטר פלייס" בצומת גלילות כדי לזכות בהארה מהגורו, ולהפיץ את הבשורה מעבר לים.
מיטב המוחות הכלכליים והלוגיסטיים של האוצר ומשרד התשתיות בישראל הגו דרכים יצירתיות כיצד להקל על עשרות-אלפי הלקוחות החדשים, שירכשו רכב חשמלי בשנים הקרובות, וירצו להטעין אותו בכל מקום. אפילו יבואני הרכב התלבטו שמא עליהם לקפוץ על הסוס החשמלי כדי לא להישאר מאחור.
הרכב החשמלי ו"בטר פלייס" גם נהנו אז מתמיכה של כת חסידים סביבתיים, שראו את עצמם כאליטה-מובילת-דעה ונלחמו בעוז - באמצעות הרשת - בכל מי, שהעז להעלות הרהורי כפירה לגבי עתיד הרכב החשמלי בישראל.
שנתיים חלפו, בטר פלייס קרסה ונעלמה - לא לפני שעברה ייסורי גסיסה ממושכים בידי המפרק - וכיום שוק הרכב החשמלי בישראל מגלה סימנים של פוסט-טראומה, כאשר הלקוחות, היבואנים וחברות הליסינג בורחים מרכבי הנעה אלטרנטיבית.
הטראומה המתוקשרת של קריסת "בטר פלייס" חילחלה במידה מסוימת גם לארצות הניכר. הממשל האמריקני כבר לא מפגין כיום נדיבות תקציבית כלפי כל פרויקט עם ניחוח של רכב חשמלי ואנליסטים כבר לא מקפיצים את הדירוג של כל חברה בתחום.
אבל זה עדיין לא אומר שהשוק החשמלי גווע. סין מגלה עניין רב בעתיד הרכב חשמלי, ומרחיבה בהדרגה את תשתית הטעינה במדינה. כלי-רכב חשמליים ממשיכים להימכר בעולם המערבי בשיעור הולך וגובר, אם כי עדיין בהיקף יחסי נמוך, וגם יצרני הרכב עוד לא הוציאו את השטקר. רק השנה, למשל, עתידים לצאת לשוק העולמי 14 כלי-רכב חשמליים חדשים.
גם בישראל יש מי שממשיך להשקיע בפיתוח הרכב החשמלי מכיסו הפרטי, אך הפעילות מתבצעת בפרופיל נמוך. לדוגמה, בשבוע שעבר הודיעה חברת "קרסו", יבואנית רנו וניסן, כי היא מתקינה עמדות להטענה מהירה של רכב חשמלי במספר תחנות-דלק של "פז" במיקומים אסטרטגיים.
לקרסו אין יומרות לפרוס בישראל רשת טעינה "מדן ועד אילת", כפי שרצתה בטר פלייס, וגם לא לכבוש את שוק הרכב. הרעיון הוא לתמוך בשיווק מוגבל ונישתי של כלי-רכב חשמליים מבית ניסן, שישווקו ללקוחות המודעים למגבלות הז'אנר: כלומר, רכב שני במשפחה או רכב ראשון ללקוחות שעיקר נסיעותיהם הן בעיר או בטווח סביר מהעיר, רצוי במסלולים קבועים וידועים (מהבית לעבודה ובחזרה, למשל).
המכוניות נמכרות עם הסוללה כמות שהיא, ללא תוכניות מחוכמות ומתחכמות להפרדת הבעלות בין הרכב לסוללה בליווי דמי החכרה חודשיים, נוסח בטר פלייס.
כל זה טוב ויפה, ויכול לחסוך כסף לקומץ רוכשים בטווח הארוך (הרכב עצמו עולה כ-130 אלף שקל), אבל ברמה הלאומית אין כאן בשורה. כדי שהרכב החשמלי "יסייע לישראל להיגמל מנפט" כמאמר בנימין נתניהו ושמעון פרס בעידן "בטר פלייס", צריכה הממשלה להמשיך לעודד את התחום.
אלא שמאז קריסת בטר פלייס לא שמענו התבטאות אחת, לא של פוליטיקאי ולא של פקיד בממשל ישראלי לגבי עתיד הרכב החשמלי בישראל. מעצבי מדיניות, שבשנים עברו לא החמיצו אף הזדמנות לקחת קרדיט על הפיכת ישראל לאור (חשמלי) לגויים, ודאגו לצילום משותף עם אח"מים זרים ליד רכב של "בטר פלייס", פתאום נאלמו דום.
אלא שהרכב החשמלי לא נעלם ביחד עם בטר פלייס והוא עדיין מהווה אלטרנטיבת-מגירה חיונית לתקופה, שבה מחירי הנפט שוב יזנקו לרמת ה-150 דולר לחבית ומעלה. אין ספק שזה יקרה במוקדם או במאוחר.