שישה ימים. שישה ימים חלפו מאז דבריך המבזים והמקוממים בוועדת הכספים בכנסת - וזה מה שלקח לי לעבד לעצמי את מה שיש לי לומר לך, פרופ' מור יוסף, מנכ"ל הביטוח הלאומי בהווה ובי"ח הדסה בעבר, כדי שהמילים לא יחרגו מן התחום המקצועי. כי את מה שבא לי לומר לך ומה שמגיע לך שיאמרו לך - לא ניתן להדפיס בעיתון.
התבכיינות ה-אכלו-לי-שתו-לי שלך לאורך כל הופעתך, מעידה על תפיסת עולם שאינה מתאימה למנהל בכיר שגורלות תלויים בתפקודו. קוראים לזה בשפה מקצועית "מיקוד שליטה חיצוני" ואתה, כפרופסור מהולל, לבטח יודע שמדובר בתליית כל כישלון בתירוץ "הרצפה עקומה", במקום ברגליים שמאליות.
טענתך כאילו יש כאן "מתקפה אישית, אכזרית, מתוזמנת ומאורגנת" נגדך, מעידה על נטייה פרנואידית משהו לדעתי. וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הרע והסביר הרבה יותר, היא מעידה על הטקטיקה הנדושה ביותר מכולן של האשמים האמיתיים בשערוריות הגדולות מאז ומתמיד: ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר.
ואם לא די בכך, דבריך מאפשרים הצצה מדאיגה להלך רוחך, ומציעים, לכאורה, התמוססות סופית של כל שארית מצפון או מצפן ערכי - וזה כבר ממש ממש עצוב. ומדאיג.
מרגע הקריסה אתם גוף ציבורי?
ה"מתקפה" עליך היא, לשיטתך, "ניסיון להפוך את הבעיה לאישית ולא ללאומית". באמת, פרופ' מור יוסף? דע לך, שאנו, הציבור, מספיק מתוחכמים כדי לראות ולהבין את שתי הבעיות בו זמנית. ובכל מקרה, כולנו לוקחים מאוד מאוד אישית את התסריט הלקוי הזה שהפך נפוץ, מידי, במקומותינו:
תאגיד פרטי, הדסה במקרה זה, מנופף בעובדת היותו פרטי, כל עוד בכיריו חופשיים לעשות בכספים ככל העולה על רוחם. הם פורקים כל עול ללא כל פיקוח מהותי, עם מיני חותמות גומי של "הבעלים".
אבל אז, ברגע שמתרחשת הקריסה, התאגיד הפרטי רץ אל המדינה (ואל כיסי המיסים שלי/שלנו) וזועק "הצילו! אני גדול מכדי ליפול ואם לא תעבירו מיליונים, סבלם של האזרחים יהיה על מצפונכם". מה לעשות, אנחנו רגישים לבית חולים קורס, חולים סובלים מרה, עובדים מפוטרים או סתם ללא שכר. היכן הרגישות שלך, פרופ' מור יוסף?
אה, נכון. גם אתה כואב. את הבונוסים שכביכול הותרת מאחוריך. ע"ע זעקתך הנוגעת ללב: "את הבונוסים לא לקחתי - הם נמצאים בהדסה!" אז הרשה נא לי להבין, פרופ' מור יוסף: האין זה נכון, כפי שדווח ב-ynet, שהבונוסים הללו מופקדים בקרן השתלמות על שמך? ואם אכן כך, האין זה נכון שאתה, ורק אתה, הוא הבעלים של הכסף? ואם אכן כך, האין זה נכון שאתה, ורק אתה, יכול למשוך את הכספים הללו? מקום אחסונם המדויק אינו רלוונטי. כנסיכה על עדשה אתה מלין על חוסר הנוחות שלך. אויה. הלב נכמר.
חוקי, בטח חוקי. הכל חוקי
"אני מוכן ששופט בדימוס ייקח את הסכמי הפרישה שלי ויבדוק אותם", אמרת. הו כן, בזה באמת שאין לי ספק. הכל חוקי. לפי הספר. לפי דקדוקי התקשי"ר. באישור הוועד, הדירקטוריון הבעלים והקדוש ברוך הוא גם יחד. כן, הכל כשר למהדרין. אבל מה-זה מסריח.
כאחרון הטייקונים-הכוכבים, השרים, חברי הכנסת, הרבנים ושאר גדולי האומה שסרחו ונפלו, כך גם אתה. נאחז בטיעון ה"אבל-זה-חוקי". יודע מה, פרופ' מור יוסף? איכשהו ציפינו, חשבנו, קיווינו, שאצל רופאים, ועוד פרופסורים, זה אחרת. אלה שבידיהם אנו מפקידים, מילולית, את חיינו וחיי אהובינו.
נכון. זו ציפייה נאיבית. אחרי הכל, בני אדם הם מה שהם. טבעם לא בהכרח משתנה כפונקציה של השכלתם, מקצועם או עיסוקם. אבל איכשהו ציפינו שההיפך הוא הנכון, כשמדובר ברפואה: שרק טבע-אדם מסויים, טבע ראוי, מוסרי ורחום, מכוון אדם לעיסוק בה. טעות. טועים. טעינו.
מדינת הכוננויות הפיקטיביות
בדבר אחד אתה צודק, פרופ' מור יוסף: קוזי פאן טוטי. "כך עושות כולן". או במילותיך: "לומר שיש כוננויות פיקטיביות? המדינה בנויה על כוננויות פיקטיביות!" אכן. זהו עוד אחד מנפלאות ההסכמים הקיבוציים, וחלק אינטגראלי מהישראבלוף הקלאסי ביותר מבית ההסתדרות והמדינה, כפי שבא לידי ביטוי בכל השירות הציבורי. ו-כן, תמיד טוב לחשוף זאת שוב לדיון ציבורי. גם אני עושה זאת לא אחת בטורי. אבל, זה לא מה שאתה עשית. הו לא. אצלך זה, שוב, תירוץ לכשל ניהולי וערכי יסודי, שאינו הולם מנהל בכיר.
כן. יש פה בעיה מערכתית נוראה. אבל איך זה פוטר אותך מאחריות? מה עשית כדי להילחם בה? על מה שילמו לך כסף טוב ובונוסים? זו היתה עבודתך האמיתית!
אתה יודע מהו מנהל? ועוד בכיר? (ומראש אוותר לך על השאלה "מהו מנהיג"). הוא אמור לחפש, לחשוף ולהגדיר נכונה בעיות ליבה המכשילות את המערכת, ואז להגדיר דרכי פעולה להתמודד עמן.
נכון, לא הכל פתיר, אבל הכל ניתן להכוונה, לבקרה, לפיקוח, להפעלת שיקול דעת, לבקשת סיוע פוליטי מגורמי מפתח אחרים כדי לחבור יחד במאבק לתיקון, ולו חלקי של השבר.
ובכל אמורה להיות שזורה אתיקה; מקצועית, אישית, אנושית. ולבסוף: דוגמא אישית. אז איך אתה לא מתבייש, פרופ' מור יוסף, לצאת מביה"ח הקורס עם הכספים ששולמו לך? איך אתה ישן בלילה?
ומילא לו כיהנת בתפקיד זמן קצר, אז ניתן היה לטעון שאין בו די בכדי לבצע שינוי ממשי. אבל עשר שנים, פרופ' מור יוסף! עשר שנים כיהנת כמנכ"ל הדסה! זה די והותר זמן לשנות, אפילו את מסלולה של הטיטאניק. צריך רק שרב החובל יהיה על ההגה, וירצה להסיטה מן הקרחון שבאופק. בעליל, אתה לא היית ולא רצית.
חירוף נפש שכזה
פתאום נזכרתי גם במאבק ההירואי של רופאי הדסה הבכירים ביותר נגד פיטוריך ע"י ארגון נשות הדסה ב-2010 , בשילוב משרד יח"צ וקמפיין שצלח: מצנח זהב של מיליונים עד 2019, שמונה (!) שנים לאחר שכבר לא תכהן בתפקיד.
למה נזכרתי? כי חושי המקצועיים התעוררו אז ותמהו על פשר אותו מאבק ועוצמתו, שעמדו בסתירה לטבע האנושי ולניסיון המקצועי. ברוב המקרים, גם סביב המטרות המוצדקות ביותר (ע"ע המחאה החברתית, פרט לקיץ אחד לפני שנתיים וחצי), קשה עד כמעט בלתי אפשרי להזיז אנשים למאבק ממשי, בטח כזה שהוא אקטיבי מאוד, תוך הקרבת זמן ומשאבים אישיים. רוב האנשים פשוט נמנעים ברגע אמת מהתמודדות עם קונפליקטים, ובנוסף הם טרודים בעמל יומם ומשפחתם. לכן, רוב ה"מאבקים" מסתיימים בחתימה לא מחייבת על עצומה, בהינד ראש ובמילות תמיכה, ריקות יותר או פחות, בפייסבוק.
והנה, כאשר קבוצה שלמה, רופאים במקרה זה, ולא סתם אלא בכירים ביותר, נלחמים בכזה חירוף נפש על כהונה של אדם בשר ודם, מהולל וראוי ככל שיהיה; וכשקבוצה כזו כן מתגייסת למחאה אקטיבית, בניגוד לכל האמור לעיל - הדבר תמיד צריך לעורר לכל הפחות תהיה, במערכות הפיקוח והחוק. מותר, צריך ואף חובה לגורמים הממונים, לחשוד, ובטח לחקור, כי כנראה קורה שם משהו אחר.
כמובן, תמיד קיימת האפשרות שמדובר בצדיק גדול. אבל, בראייה מציאותית ומפוכחת, ולאור המוטיבציה האישית הגבוהה הנדרשת למאבק אקטיבי, הרבה יותר סביר להניח שלאותם עולי בריקאדות יש משהו מיידי, ברור, אישי וחד-משמעי להפסיד אם תופסק כהונתו של אותו בכיר עבורו הם נלחמים. משהו שהתבסס בהרגלים, בתהליכי העבודה ובהווי הפנימי של החבורה, והכי חשוב - משהו שאם ייחשף לאדם מחוצה לה (בעל תפקיד חדש) עלול אולי לערער את האיזון העדין, שהצליחו ליצור ביניהם ואולי אף לגרור הפסקה של מנגנון הרווחים לו הורגלו.
בהינתן מצבכם הכלכלי
בדיעבד, לא היה להם ממה לחשוש: אביגדור קפלן אמנם היה מטאטא חדש, אך בניגוד לאקסיומה הצבאית - לא מטאטא טוב. והנה, גם הוא מקבל שכר של כמאה אלף שקל בחודש. זהו סכום שגם אם הוא ראוי לו במצב תאגידי תקין, לבטח אינו ראוי לו במצב של 1.3 מיליארד שקל גרעון, ומבלי יכולת לשלם לעובדים הלא-בכירים את מלוא שכרם.
אז הבה ונצרף את מר קפלן אליך, פרופ' מור יוסף, לשלב השאלה הזהה: תגידו, כמה פנסיות תקציביות כבר יש לכם? כמה צברתם בשירות הציבורי? הרבה, לא?
אז מבלי להידרש לסכומים הנומינאליים ולמידת הצדקתם, אלא סתם בהיבט המוסרי, כן שוב המילה המאוסה הזו, עוד שאלה אחת: בהינתן שמצבכם הכלכלי הוא בעשירון ואולי אף במאיון העליון, ובהינתן שאתם יודעים את עומק הבור התקציבי של הדסה, וגם את זה של המדינה ממנה אתם דורשים לכסותו, האם באמת אתם יכולים למצוא בליבכם צידוק על משיכת משכורת כלל (מר קפלן - אין פה משחק מילים), ובגובה שערורייתי כזה, בפרט?
בגנון, הענישה בהתאם
לסיכום, פרופ' מור יוסף, להלן דרישותיי ממך:
1. להתפטר לאלתר מתפקידך כמנכ"ל הביטוח הלאומי. אינך יכול לעמוד בראש המוסד הרגיש ביותר לרווחת הציבור!
2. לחתום לאלתר על שחרור כספי הבונוסים שלך, אלה המצויים לדבריך בהדסה, ולהעבירם לטובת תשלום המשכורות המלאות לעובדים.
בעצם, למה שניתן לך את הכבוד להתפטר? אני דורשת ממך, שר הרווחה, לפטר את הפרופ' מור יוסף לאלתר! וממך, היועץ המשפטי לממשלה, להורות מיידית על פתיחת חקירה על אופן ניהולו את "הדסה".
בינינו, חברים, מה שיקרה הוא מסמוס ארוך שנים של האמת והצדק, עד לסגירת החקירה, אם בכלל תיפתח כזו. מה לעשות, בגנון - גם הענישה בהתאם.
■ הכותבת היא מנכ"ל BossProblem, הפורטל להצלחה בעבודה, יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית.