עיקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית הוא שפסקי הדין של בתי המשפט הם מנומקים. החובה המוטלת על שופטים לנמק את פסקי דינם מעוגנת הן בהלכה של בית המשפט העליון והן בתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 192 קובעת כי "פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של העניין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה".
שופטי ישראל מקפידים מאוד לקיים את הדין ואת המסורת שהשתרשה, ופסקי הדין שיוצאים תחת ידם הם מפורטים ומנומקים, לעתים אפילו יתר על המידה.
אבל מסתבר שלכל כלל, אפילו כלל משפטי, יש יוצא מהכלל. בהחלטה שקיבל לאחרונה שופט בית משפט השלום בתל-אביב, מנחם (מריו) קליין, הוא החליט לפטור את עצמו מחובת הנימוק - וזכה לביקורת נוקבת על כך מהערכאה שמעליו.
תחילת הפרשה ב-2008, אז הגיש עובד קצבייה בשם אברהם כהן תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף נגד חברת הביטוח איילון, שביטחה את העסק, לאחר שחלק מאצבעותיו נקטעו במהלך עבודתו.
התיק נידון בפני השופט קליין, שבספטמבר 2012 נתן פסק דין, שבמסגרתו קיבל את התביעה ואימץ את גרסת התובע באשר לרשלנות המעביד, שהביאה לפגיעה הקשה בידו.
לאחר מתן פסק הדין הגיש העובד לקליין בקשה לתיקון טעויות שנפלו בו, לדבריו. העובד טען כי בחישובי הפיצוי בגין הפגיעה בהשתכרותו לעתיד נפלו טעויות.
"אופטימייזר" או "סטיספייזר"
השופט קליין החליט לדחות את הבקשה אך לא לנמק מדוע. את החלטתו שלא לנמק את החלטתו לגופה של עניין, קליין דווקא נימק: "לפני כמה זמן אימצתי את תובנות היועצים הארגוניים של הנהלת בתי המשפט, הסבורים כי על השופט להיות satisficer ולא optimizer".
קליין הוסיף והסביר כי החלטתו זו התקבלה בעקבות מותו של השופט מוריס בן-עטר בפברואר 2011, שהתאבד כשהוא מותיר אחריו מכתב, בו ציין כי "עומס העבודה הכריע אותי".
"החלטתי התקבלה עת ליוויתי למנוחות את עמיתי ורעי, השופט מוריס בן-עטר ז"ל, שמונה לשיפוט ב-2002 כמוני. מוריס היה פרפקציוניסט optimizer, שום החלטה או פסק דין לא יצאה תחת ידו אלא לאחר שקלא וטריא יסודית ולאחר ביצוע טיוטות רבות", כתב קליין על חברו. "הדבר גרם לסחרור של פיגורים במתן החלטות ופסקי דין, לעינוי דין ולסחבת, ובסופו של דבר ללחצים מצד הממונים הישירים והעקיפים ומצד נציב תלונות הציבור על שופטים. כנראה שסחרור זה, שנבע מפדנטיות ופרפקציוניזם והלחצים הנ"ל, הביאו לסופו הטרגי של עמיתי".
קליין כתב לגופו של התיק כי "ייתכן בהחלט שטעיתי בעניין נסיבות התאונה", אך לדבריו "גם אם תתקבל הטענה שגישתי בטעות יסודה, מקומו של תיקון זה להיעשות בדרך של ערעור בלבד".
לדבריו, "בבדיקת העומסים בהם נתונים בתי המשפט בארץ, לפיה בתי משפט השלום נדונים 83.9% מכלל התיקים לעומת 8.4% בבתי המשפט המחוזיים, נראה כי לצורך תועלת מיצרפית לציבור, אין מנוס מכך".
לאחר שהשופט קליין דחה את הבקשה לתיקון טעויות בפסק דינו ללא שנימק את החלטתו, נאלץ אכן התובע לערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
שופטי המחוזי, יצחק ענבר, יהודית שבח ושאול שוחט, קיבלו את הערעור ומתחו ביקורת נוקבת על התנהלותו של השופט מהערכאה הנמוכה: "לא נוכל שלא להגיב, בקצרה, להגיגיו של בית משפט קמא, אשר התייחסו ל'תובנות' של השופט המלומד באשר למהותה של עבודתו, לאבחנות בין 'סטיספייזר' ו'אופטימייזר' ולמידת העומס היחסי בבית משפט קמא ובערכאת הערעור. עמדתנו היא כי בית משפט קמא היה מיטיב לעשות לו ויתר על העלאתם עלי כתב", נזפו שופטי המחוזי בקליין.
לדבריהם, "הגיגים אלה אינם מעניינים את הצדדים, ואף אינם אמורים להיכלל בפסק הדין, כפי שמורה תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי. בכל מקרה, גם אלה הסבורים כי על השופט להיות 'סטיספייזר' ולא 'אופטימייזר', אינם סבורים כי משמעות הדבר הנה מתן פטור או התפרקות מהחובה לבחון בעיון את טענות הצדדים והראיות, לקבוע ממצאים עובדתיים ולנמקם, ולו בקצרה".