פאם פטאל לייט: הזמרת הגרמנייה אנריאה שרודר עדיין לא הבשילה

האלבום החדש של הזמרת בת ה-26, עוצמתי לפרקים, מדבר לכל מי שאוהבים את המאורות שלה, אבל לא מספיק כדי לייצב לעצמה קרקע עצמאית כיוצרת

שיר הנושא מתוך אלבומה השני של הזמרת הגרמנייה בת ה-26 הוא שיר נפלא. יש לו לחן מערבוני ואופי אפי. עם גיטרות חלודות ומצמררות ועם הרבה פתוס משכנע בשירה, אנריאה שרודר מגישה משהו שעשוי להתפרש כקינה לאנשים פרטיים ולשקיעתה של תרבות שלמה, והיא מנצחת עליו כאמנית כריזמטית, סמכותית ומשכנעת. חבל שאי אפשר להגיד את זה על האלבום כולו, שבו היא מתגלה פחות ככותבת שירים נהדרת ויותר כז'אנריסטית מצטיינת. מה זה אומר? שרודר, גרמניה שעובדת גם עם נגנים דניים והקליטה באוסלו, נושאת את השפעותיה בגאווה, ולפחות בינתיים היא תלמידה טובה אבל עדיין לא בעלת חותם ואמירה משל עצמה. ולכן האלבום שלה, עוצמתי לפרקים, מדבר לכל מי שאוהבים את המאורות שלה, אבל לא מספיק כדי לייצב לעצמה קרקע עצמאית כיוצרת.

חברת התקליטים שלה מציינת השראות כמו מרלן דיטריך וניקו, אמניות גרמניות נפלאות ששרו באנגלית ונהנו מכוח משיכה אפל ואינסופי. אבל הגברת שרודר מתכתבת בעיקר עם שנות ה-80 האפלות של להקה נהדרת בת ארצה, אלמנט אוף קריים, ושל האלבומים הברלינאיים שיצרו בני הזוג ניק קייב ואניטה ליין במחצית הראשונה של אותו עשור, שנטה לזהות איכות עם הרבה שחור. שחור כהלך רוח ומחשבה, לאו ד ווקא צבע. ולכן, שרודר משכנעת סגנונית, אבל חלשה יותר תוכנית. ככותבת מילים, היא מאכזבת בשיר שלמרות הכותרת הכה טעונה ומעוררת אפשרויות, "הרוחות של ברלין", לא אומר דבר על עירה. ושרודר המלחינה רק מרפרפת בנגיעות בדרמות הגותיות הקודרות והממכרות נוסח קייב בשיר כמו "נחש הפעמונים", שעם עוד השקעה מלודית היה יכול להיות רוק דיכאון ענק.

לשרודר יש קול נמוך עם נתונים מצוינים, והשילוב של חספוס ועוצמה כאילו-גבריים קרובים להקרין ממנה דמות פאם-פטאלית משכנעת. אבל, זה לא לגמרי קורה עדיין. אומץ, לפחות, כבר יש לה. היא מחדשת כאן את אחד מרגעי השיא של המוזיקה הפופולארית מתוצרת אירופה, "גיבורים" של דיוויד בואי. היא שרה בגרמנית את השיר, שנכתב בעירה על החומה שעברה בה, ולוקחת אותו כבלדה, לעומת המנון החירות, התקווה והכישלון הקצבי אצל בואי. אבל קשה ביותר לפרש את בואי מחדש, ודאי שקשה להתקרב אפילו לאבק שתחת קרסולי ההקלטה העילאית של השיר במקור, עם עיבוד, נגינה והפקות מופתיות. אבל שרודר מסמנת כאן את העולם שלה - זה של גיבורים מקוללים שלפחות לדור מאזינים מסוים בשנות ה-80, הציעו את המוזיקה הכי פיוטית להאמין בה. אם אתם באים משם, שרודר תרעיד אתכם לפחות לכמה רגעים. אם לא, חכו עד שתבשיל קצת.