"יש שתי אפשרויות למה שיקרה כאן הערב", התבדחה השחקנית אלן דג'נרס - מנחת טקס האוסקר שהתקיים הלילה בלוס אנג'לס. "או ש"'12 שנים של עבדות' יזכה באוסקר הסרט הטוב ביותר, או שכולנו נצא גזענים".
כעת, עם היוודע שמות הזוכים, אלפי הקבצנים השחורים בלוס אנג'לס יכולים לנשום לרווחה: הוליווד לא גזענית, עובדה: "12 שנים של עבדות" זכה באוסקר עבור הסרט הטוב ביותר.
הייתה זו הבדיחה המוצלחת ביותר של דג'נרס בטקס, משום האירוניה שבה. יותר משהייתה משעשעת, הייתה זו אמיתה. בחירה בסרט המספר על תקופת העבדות בארצות-הברית של ימי מלחמת האזרחים כסרט הטוב ביותר, יש בה כדי למרק מצפון בפומבי. מי ישים לב שלאורך 87 שנות אוסקר, 13 שחקנים שחורי עור זכו בפסלון המוזהב (כולל אחת שזכתה בו הלילה - לופיטה ניונגו - על שחקנית המשנה ב"12 שנים של עבדות").
אבל נעזוב כעת בצד את הגזענות האמריקאית - הרי גם אצלנו לא חסר, ונעבור היישר לבשורה הגדולה, המרעישה והמהפכנית אפילו, של הערב, המשתקפת היטב בטבלה של הסרטים הזוכים מול עלויות ההפקה שלהם ומול הצלחתם בקופות.
למעט פרס האוסקר על הבימוי (אלפונסו קוארון, על "כוח משיכה"), כל הסרטים שזכו בקטגוריות החשובות הם סרטים דלי-תקציב. אחד מהם, "מועדון הלקוחות של דאלאס", נחשב במושגים הוליוודיים כ"נו באדג'ט פילם". כך הוא מוגדר, כסרט ללא תקציב, ולא מתוך זלזול.
5 מיליון דולר עלתה הפקתו של הסרט הזה, לאחר מסע גיוס אשר נמתח על פני יותר מעשור, והלילה הוא עשה את הבלתי יאומן: שני אוסקרים - עבור השחקן הטוב ביותר (מתיו מקונהיי) ועבור שחקן המשנה (ג'ארד לטו הנהדר).
הסרט "היא", שעלה 23 מיליון דולר, זכה באוסקר עבור התסריט המקורי. הזוכה הגדול, "12 שנים של עבדות", עם אוסקר עבור הסרט הטוב ביותר, אוסקר עבור תסריט מעובד ואוסקר עבור שחקנית המשנה, הופק כמעט באותו סכום - 20 מיליון דולר, כשלעומתו "איירון מן 3", שהופק בתקציב הגדול פי עשרה - 200 מיליון דולר, לא זכה לפרס אחד.
משעשע לחשוב שרק שלשום זכה "12 שנים" בפרס דומה בטקס ה"אינדי ספיריט", תחרות סרטים עצמאיים המעניקה פרסים לסרטים שתקציבם לא עולה על 20 מיליון דולר (נציין בהזדמנות זו כי ה"אינדי ספיריט" הוא מיינסטרים בהתגלמותו. הסיבה שהוא "אינדי" היא שהאוסקר כבר תפוס).
ובכן, מדוע זוהי בשורה כל-כך גדולה? משום שהמשמעות של הענקת הפרסים לסרטים קטני תקציב היא ההכרה בכך שאפשר להפיק סרטים בתקציבים שפויים, ושטיבו של סרט, או המבחן להצלחתו, לא נמדדים לפי מספר הכוכבים שמשתתפים בו, או במידת התקציב והאפקטים, אלא בראש ובראשונה על-פי איכות התסריט. ברגע שהתסריט טוב - הוא ימצא במאי טוב, וגם כוכבים גדולים יקפצו על ההזדמנות להשתתף בו - גם אם זה אומר לוותר על משכורת-עתק.
הדוגמה הבולטת היא כמובן בראד פיט, המככב ב"12 שנים של עבדות". התעריף שלו לסרט גבוה מעלות ההפקה כולה. אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים באופן ששחקן אחר יזכה בהזדמנות המקצועית המאתגרת ובחוויה הנלווית לה, והוא הסכים לוותר על חלק נכבד משכרו, תמורת קרדיט של מפיק שותף. ופיט הוא לחלוטין לא היחיד.
אולם מעבר לחוסר המתאם בין הזכיות בקטגוריות החשובות באוסקר לבין עלות ההפקה של הסרטים, חשוב גם להתייחס לנתוני ההכנסות הלא גבוהים של הסרטים הזוכים ממכירות כרטיסים בקופות.
מרבית הסרטים שמועמדים לאוסקר יוצאים חודשים ארוכים לפני הטקס. לעתים כמעט שנה מפרידה בין יציאתו של סרט לבתי הקולנוע לבין ההכרזה על מועמדותו לאוסקר. כך שסרט שירד מהמסך וכעבור כמה חודשים הוכרז כמועמד לזכייה באוסקר, מפסיד את נתח הכרטיסים שיכול היה למכור אילו היה יוצא בסמוך להכרזה על המועמדות, או טוב יותר - ימים ספורים אחריה.
היעדרות צורמת
את הרעש הגדול של הטקס עשתה תמונת ה"סלפי" שבה רתמה אלן דג'נרס את כוכבי הוליווד לתמונה כביכול ספונטנית, שזכתה למספר שיא של ציוצים בטוויטר - כ-2.3 מיליון, נכון לכתיבת שורות אלה.
וכן, היו גם הפיצות שהזמינה ליושבים בקהל, כלומר: חברת פיצות שילמה לאקדמיה האמריקאית לקולנוע, שלבטח שילמה לדג'נרס עבור מה שנראה לצופה התמים כמחווה ספונטנית. אולם בכך לא הסתכמו האירועים הצורמים בטקס.
אחד מהם הוא התעלמות ממותו של הבימאי הצרפתי אלן רנה, מגדולי בימאי הקולנוע, שנפטר אמש בגיל 91. הסרטון המסורתי שבו מוצגים שמותיהם של אנשי התעשייה שנפטרו בשנה החולפת כבר היה ככל הנראה ערוך ומוכן, אך לא בשל כך תמונתו של אלן נעדרה. אמנם אלן הוא צרפתי, ומעולם לא היה חלק מהתעשייה ההוליוודית, אך ההחלטה שלא לציין בשל כך את מותו, אולי מספרת את סיפורה של הוליווד בת-זמננו טוב יותר מכל מאמר או מחקר אקדמיים.
האירוע הצורם השני - שלא באשמת האקדמיה האמריקאית לקולנוע - הוא ההתעלמות ההפגנתית של זוכה האוסקר הטרי ג'ון רידלי, תסריטאי "12 שנים של עבדות", מבמאי הסרט, סטיב מקווין. לא רק שרידלי לא הודה למקווין בנאום הזכייה, הוא אף לא לחץ את ידו לאחר מכן.
לא ברור מה הביא ליחסים הגרועים בין השניים - אולי חילוקי דעות על הסט, אך אם להסתמך על התבטאויות של גורמים בהוליווד, שעבדו עם הבמאי על הסט של הסרט "בושה" (2012), מקווין נותן יחס של מלכים לכוכבי הסרטים שלו, אך שאר הצוות זוכה ממנו ליחס הפוך.
למרות כל זאת, הטקס עצמו לא היה רע בסופו של דבר, למרות ההנחיה הוולגרית של דג'נרס, שניסתה שוב ושוב לשגר בדיחות מעליבות לעבר המועמדים, כדי לחלץ פרצי צחוק מהקהל.
המדור יוצא בקריאה נרגשת לנשיא האקדמיה - תוחזר אן האת'אוויי לתפקיד המנחה.
