ביום ראשון שעבר, קצת אחרי חצות, פוצץ ירון ברלד את הבלון הכתום שעל ראשו. כל הנוכחים באולפן התוכנית "בובה של לילה" פרצו בצחוק. שעות מעטות אחר-כך התפוצצה גם הקריירה של הקומיקאי המצליח.
הדקות המשעשעות בערוץ הספורט היו, אולי, רגעיו האחרונים של ברלד ככוכב טלוויזיה. פניו הועלמו מהמסך, גופו נמחק מהפריים-טיים, אישיותו נגררה בחוצות העיר, חייו נהרסו, משפחתו נפגעה, חבריו הובכו. והתקשורת כדרכה חגגה. על הדם
מספר ימים לאחר שירון ברלד הואשם, הורשע ונסקל, התברר כי התמונה קצת יותר מורכבת והרבה פחות ברורה. מתלוננת אחת, צעירה, כבר שינתה את גרסתה; מתלוננת אחרת, בוגרת, נתלית באירוע שהתרחש לפני שנים רבות; ואישה שלישית עדיין לא התלוננה כלל.
כשסימני-השאלה רבים כל-כך, רצוי להיות פחות נחרצים. אבל אנחנו לא למדנו דבר מהפרשיות של עמנואל רוזן, שרון גל ואייל גולן. שוב הסתערנו, נוטפי ריר וזולגי שנאה, על הידוען - ולו רק בגלל שהוא מפורסם. שוב התעלמנו מחזקת החפות שאמורה להינתן לו. שוב הלמנו בו, בעטנו בו, ביצענו בו את זממנו, ללא רחמים ובלי טיפת חמלה.
נדמה לי שלא נהגנו כך מפני שאכפת לנו מהנשים הנ"ל, או מנשים בכלל, או שהפכנו למוסריים ולערכיים לפתע פתאום. אני מהמר על התמהיל המוכר לעייפה של רשעות, קנאה, בורות, מציצנות ושמחה לאיד.
כך או כך, יותר מאשר העיד השבוע החולף על אופיו של ברלד, הוא שיקף את מי שאנחנו באמת. והתמונה לא הייתה נעימה לצפייה, לקריאה וגם לא להאזנה. רבים, רבים מדי, ירדו לחייו של האיש וסתמו עליו את הגולל, רק על סמך הדלפות מהמשטרה.
כן, גם למשטרת ישראל יש אחריות או חלק בלינץ' המכוער שנערך לברלד בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות. המשטרה בחרה לשוב ולנקוט את "נוהל סלב", הכולל הדלפה על התלונה, החשדות והחקירה, התנפלות על הכוכב ההמום בכניסה לתחנת המשטרה, שיחה עם פרקליטו, כמה מילים מהסלב המרוסק, כותרות ענק בעיתונים, דיונים בטלוויזיה וטוקבקים מרושעים באינטרנט. ריטואל קבוע, ידוע מראש, שכל-כולו נועד להשביע את ההמון. להאביס אותו בפיסות רכילות צהבהבה, במסווה של דיון משמעותי על יחסים.
מצער לגלות שאנחנו ממשיכים להאמין למה שנכתב ומשודר, ובעיקר למה שמודלף, על אף שפעם אחר פעם מתברר לנו שהפער בין גודל הסנסציה להיקפו של כתב האישום, אם בכלל יהיה כתב אישום, הוא עצום ובלתי מתקבל על הדעת.
מוזר שגם המשטרה לא לומדת את הלקח ולא מפנימה את העובדה שעוד ייגרם לה, כנראה, נזק גם בפרשייה זו.
לו היא הייתה משקיעה קצת פחות אנרגיה ביחסי ציבור רעשניים על חשבונם של ידוענים וקצת יותר מחשבה בשמירה על כבודם של נחקרים, מפורסמים יותר ומפורסמים פחות, לא היינו מאוכזבים כל-כך מהתוצאות, או לועגים לה על כישלונה לכאורה כשתיק רעשני נוסף נסגר בקול דממה דקה.
לפני כמעט 14 שנה, בימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה, חווה ברלד אירוע טראומתי, שבו כמעט קיפד את חייו, כשהמון ערבי תקף אותו ואת אביו בצומת ג'לג'וליה. בשבוע שעבר הוא גילה לתדהמתו כי העליהום שבו מדינה שלמה מחפשת את ראשו, עלול להיות מכאיב ואולי אף בלתי הפיך.