"ארץ נהדרת", בהגדרתה, אמורה הייתה להיות התוכנית הסאטירית הישראלית בה' הידיעה. סאטירה היא טכניקה ספרותית-אמנותית, ששמה ללעג דבר-מה (מפלגה, דמות, יצירה, אמונה, דפוסי התנהגות מסוימים וכו'), ומטרתה למתוח ביקורת - פוליטית, חברתית, תרבותית - באמצעי מבע קומיים.
סאטירה אמורה בראש ובראשונה להצחיק. ברם, בשונה מקומדיה, הצחוק בסאטירה איננו צחוק של בידור סתם; כלומר, איננו "דאחקה" ריקה מתוכן של מושב לצים. הצחוק בסאטירה לא יכול להיות נטול הקשר חברתי-פוליטי רחב יותר, אלא הוא אמור לשמש מעין כלי, פיגום, שעליו יעבור מסר מסוים.
בימים כתיקנם הסאטירה של "ארץ נהדרת" מעבירה, בדרך-כלל, מסר פוליטי-חברתי-תרבותי מעומעם למדי, לרוב נוח לעיכול, עם אי-אלו הבלחות של נשכנות אמיתית. אבל במקרה של פינת "מעשיהו לייבניץ", השמה ללעג ולקלס את פרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח, יוצרי "ארץ נהדרת" לא משיגים אף אחת ממטרות הסאטירה.
הפינה של "מעשיהו לייבניץ" לא מותחת ביקורת על שום דבר שראוי באמת למתוח עליו ביקורת. כלומר, אם פינת המערכונים הזו טומנת בחובה איזה מסר מסוים, הרי הוא כזה שלועג הן לליבוביץ' המנוח עצמו והן לאינטלקטואל היהודי-ישראלי באשר הוא. למה ללעוג לאינטלקטואל היהודי-ישראלי באשר הוא? כי בשיח הישראלי העכשווי, אדם חושב, חריף ויוצא-דופן כליבוביץ' היה מתויג מיד כ"חופר".
בשיח הישראלי העכשווי איש כמעט לא מוכן לעצור ולהקשיב לאדם כמו פרופסור ליבוביץ', מגדולי החושבים היהודים של המאה ה-20. אם בעבר אדם כמו ליבוביץ' (אינטלקטואל, איש אקדמיה, פילוסוף, פרשן תורה) היה יכול להיות דמות ציבורית מפורסמת, סלבריטי ממש - הרי שבישראל העכשווית הדבר כמעט בלתי אפשרי. למה? כי זוהי שעתם הגדולה של המפורסמים שאינם עושים שום דבר מעבר ללהיות מפורסמים.
הפינה של "מעשיהו לייבניץ" ב"ארץ נהדרת" משקפת נאמנה את רוח התקופה. הבוז הזה לאינטליגנציה, לשיח האינטלקטואלי, הוא הבוז להעמקה. השיח הציבורי מחפש היום רק את ההשטחה, את הפשט המוחלט של הדברים. תרבות ללא סאב-טקסט. שפה ללא תת-מודע.
וזו התוצאה: לעג לאדם מת, שאינו יכול להגיב לעובדה שצוחקים עליו ומלבינים את פניו בפרהסיה. זהו מעשה פסול מבחינה מוסרית, שהוא גם בבחינת חטא גמור בהלכה היהודית, האוסרת מפורשות לדבר סרה במתים.
הבחירה בדמותו של ליבוביץ' לא הייתה שרירותית. ישנם די והותר אנשים חיים בישראל שאפשר וראוי לצחוק עליהם. יוצרי "ארץ נהדרת" לא סתם חשבו לעצמם - "ערן זרחוביץ' עושה חיקוי טוב של ליבוביץ', אז בואו ניתן לזה פינה בתוכנית".
גם אם זה נעשה באופן לא לגמרי מודע, הבחירה בליבוביץ' כסמל לאינטלקטואל היהודי חסר המורא, זה שמאתגר תמיד את הלך המחשבה הישראלי-יהודי המצוי, לא הייתה מקרית גרידא.
קיים היום דור שלא ידע את ישעיהו ליבוביץ'. אבוי לתרבות ולאומה הישראליות שהייצוג הטפל וסר הטעם הזה ב"ארץ נהדרת" הוא שמתווך את ליבוביץ' לדור החדש.