בשבוע הבא בישראל: להקת פורינר עם הסולן המחליף שנשמע כמו המקור

נראה שהשאלות העקרוניות והעמוקות על מקור וחיקוי לא תיפתרנה כאן. מוזיקאים, הפלא ופלא, מתים. וחברי להקות, שומו שמיים, מתחלפים. והבעלים של מותגים חזקים, כמה משונה, רוצים לשמר את העסק מניב ומשגשג. להקת פורינר, שתנחת כאן בשבוע הבא לשני ערבים בת"א ובחיפה, מלווה את מסע ההופעות הנוכחי שלה בדיסק אוסף ובו מיטב הבלדות שלה ושירים קצביים באריזה אקוסטית. לזה מצורף גם דיסק נוסף שנקרא "ערב אקוסטי עם פורינר" שהונצח לאחרונה בלונדון.

פורינר היו מהלהקות הפופולריות בעולם מסוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80. אני מודה שמאז איבדתי קשר איתם, ולכן, בהאזנה הראשונית ל"ערב האקוסטי" הטרי שלהם, לסתי אכן נשמטה קלות, וגם נפל אצלי אסימון קטן.

פורינר הוקמה בארה"ב על-ידי שני מוזיקאים אנגלים נכבדים: מיק ג'ונס, היחיד שנותר מההרכב המקורי, ואיאן מקדונלד. הם חברו למוזיקאים מקומיים וייצרו רוק רך אולטרה-מקצועי. הם בעצם כתבו להיטי פופ מצעדים לכל דבר, שנארזו עם גיטרות חשמליות מעט דוקרניות, אבל מהר מאוד גם נעטפו בשכבות של קלידים שמנוניים. אלבומם הראשון מכר בארה"ב מעל ארבעה מיליון עותקים, וכשבאו הבלדות המנצחות, "מחכה לנערה כמוך" וזו שהעניקה לאלבום האוסף החדש את שמו, פורינר הרקיעו אל הנצח של שנות ה-80 המתקתקות.

מיק ג'ונס, שהוא אגב אביו החורג של היוצר-דיג'יי ומפיק העל - מארק רונסון, היה כותב להיטים מחונן. אבל טביעת הייחודיות וסמן ההיכר היחידי של פורינר היה הקול המאנפף וחם בו-זמנית של הסולן לו גראם.

אבל גראם וג'ונס הסתכסכו, ונפרדו, ושבו לעבוד יחד, ושוב נפרדו, ומאז 2005, מלבד כל שאר השינויים בהרכב, התקבע בחזית הקולית שלהם הסולן קלי האנסן. מה שגרם לי פליאה עד השתאות בדיסק ההופעה האקוסטית הוא שכמעט ולא יכולתי לאבחן כי מדובר בשני סולנים שונים.

עידן השעתוק הדיגיטלי

פורינר אינה הלהקה הראשונה שמסתובבת בעולם עם זמר שאינו זה המזוהה איתה, והאנסן אפילו הקליט איתם אלבום לפני חמש שנים. אבל יש הבדל עצום בין מחליף שגורם לשינוי קו להקתי, או שמביא צבע ופרשנות חדשים משלו, לבין המקרה הזה, שבו האנסן הוא פשוט שיבוט כמעט לא יעלה על הדעת של לו גראם. ושוב, זה מרתק פעמיים: גם בגלל שלפורינר באוריגינל, מלבד הכתיבה וההפקה המקצועניות לעילא, הקול הייחודי של גראם היה סימן היכר יחיד, וגם מפני שבגרסה ההאנסנית, פורינר היא אפילו לא להקה שעושה קאברים לעצמה. זה פשוט נשמע כאילו הקול, הגוון, הסגנון, הנחת המשפטים, הנשימות, ההגיות - כולם עברו השתלה מגרון לגרון. אני לא מכיר מקרה דומה במוזיקה הפופולרית. והכי מעניין מה קורה ללו גראם כשהוא מקשיב לאחת ההקלטות החדשות של פורינר. מה הוא שומע? את עצמו? את האישיות ואת מיתרי הקול שלו שהושתלו אצל אדם אחר?

כאמור, השאלות הגדולות באמת על משמעויות המקור והחיקוי אולי בטלות ומיושנות בעידן השעתוק הדיגיטלי וההולוגרמות (וזה אולי המקום להגיד שהשיבוט פה הוא אינו ממש של 100%, קרוב יותר, נניח, ל-94%). אולי צודקים מי שחושבים שכפי שמיליונים ניגנו את באך ובטהובן ומוצרט ושיחקו את סופוקלס או שייקספיר לאורך השנים, כך אין משמעות למי האנשים שמגישים את שירי הרוק או הפופ. אולי טוב שהשירים נותרים בחיים על במות ולאורך הדורות ופחות משנה כיצד. בכל מקרה, מלבד השתלת הקול המפליאה הזו, שני הדיסקים, שהם מעין מיטבי להיטים, אמנם יעילים אבל לא תורמים הרבה להבנת העולם של פורינר. מלבד, אולי, גילוי חדש עבורי, שב-Fool For You Anyway מסתתר בעצם שיר סול לגמרי נהדר, שנכלל באלבום הבכורה של להקת פופ-רוק שלכאורה הכי רחוקה שאפשר ממוזיקה שחורה. כך או כך, נדמה שלאוהדי הלהקה ממתינות הופעות מענגות עם השיבוט הקולי המופלא בחזית.