מה עדיף: יותר מדליות, או יותר ספורטאים?

בישראל המדינה מעדיפה להגדיל את בסיס הפירמידה; בבריטניה קיימת לאחרונה סערה גדולה סביב המודל שמתבסס על הצלחות נטו

החיפוש אחרי הישגים ספורטיביים הפך עבור מדינות רבות לאובססיה. אצל חלק מהן, הופעה של ספורטאי עם דגל הלאום על הפודיום האולימפי שווה ערך לעתים יותר מפעילות דיפלומטית סיזיפית של חודשים או אפילו שנים. "הקטר הצ'כי" אמיל זטופק, שהיה השגריר של ממשלת צ'כוסלובקיה הקומוניסטית, סיים את חלקו במשחקי הלסינקי 1952 עם מדליות זהב בריצות 10,000 ו-5,000 מטר, אבל רגע לפני שארז את חפציו, כך סיפר יותר מאוחר, קיבל "הוראה מלמעלה" להישאר בבירה הפינית ולרוץ גם את המרתון - ריצה שמעולם לא התנסה בה. זטופק קיבל בהכנעה את הדרישה וזיכה את ממשלתו כמה ימים לאחר מכן בעוד מדליית זהב.

במקרה של זטופק, שמומן על-ידי המפלגה הקומוניסטית, העניין היה די ברור: רצוי (ועדיף) להשקיע רק בספורטאים שיביאו הצלחות גדולות. אבל גם היום, בלא מעט מדינות מערביות, הנטייה היא לחלק את הכסף עבור הספורט ההישגי ביד רחבה רק למקומות ולענפים שיש בהם סיכוי להצליח בזירה המקצוענית. אז מהו בעצם המודל הנכון? האם נכון יותר להשקיע את הכסף לרוחב, בכמה שיותר ענפים, ובכך ליצור תרבות ספורט מאוזנת שמעודדת פעילות רחבה? או שאולי ללכת על הגישה לפיה עדיף לרכז את המאמץ ואת הכסף רק במה שאנחנו טובים בו, בתקווה שההצלחות יביאו מדליות שיהוו את המנוף לעוד ועוד ספורטאים פעילים, ועוד ועוד הצלחות?

***

אחד המודלים שעומדים היום בפני סערה מקומית גדולה מאוד הוא המודל הבריטי. בשנת 1994, אחרי לחצים בלתי פוסקים, נכנעה ממשלת בריטניה השמרנית של סר ג'ון מייג'ור ואישרה הפעלת משחק לוטו בפיקוח המדינה (The National Lottery). לא בטוח שראש הממשלה ה-51 של הממלכה המאוחדת דמיין איזו השפעה עקיפה תהיה להחלטה הזאת על הספורט בבריטניה בעשורים שלאחר מכן, הרבה אחרי שכבר עזב את דאונינג 10, ולאיזו סערה היא תגרום בשנת 2014.

בתקופתו של מייג'ור כראש ממשלה הגיע הספורט הבריטי לאחת מנקודות השפל שלו. ב-1996, במשחקי אטלנטה, הידרדרה מי שנחשבה לאחת ממעצמות הספורט הגדולות בעולם לתחתית כשסיימה את המשחקים במקום ה-36 בטבלת המדליות עם 15 כאלו בלבד. עם הקמת הלוטו הבריטי שנתיים לפני כן, הוחלט כי הכספים מרווחי ההימורים יוקצו ל"דברים חיוניים". הכישלונות הבריטיים בספורט מיד עלו על הפרק בתור עניין חיוני מאוד שדורש השקעה מיידית.

ביחד עם הכסף מהלוטו, הבריטים החליטו לשנות לחלוטין את ההתייחסות שלהם למימון הספורט במדינה. בניגוד למה שנהוג בחלק גדול ממדינות העולם, הם ייסדו תוכנית מימון לספורט בשם "No Compromise" (בתרגום חופשי - "ללא פשרות"). התוכנית אומרת כי כספי המדינה לספורט תחרותי שנשענים בחלקם הגדול על כספי הלוטו, יועברו מעתה רק לענפים שיוכיחו שהם עתידים לזכות במדליות. "הסטנדרטים קשוחים: תוכיח שיש לך סיכוי אמיתי לקחת מדליה בשתי האולימפיאדות הבאות ותעמוד במהלך השנה ביעדים תחרותיים, אחרת יילקח ממך המימון", מסביר העיתונאי אואן גיבסון מה"גרדיאן". כלומר, ענף שמבחינה תחרותית לא יראה שהוא יכול לשלוח ספורטאים לפודיום בטווח של שמונה שנים - ייחתך, ייובש. אפס סובלנות (ואפס פאונדים) ללוזרים.

בתוך 16 שנה התוכנית התבררה כהצלחה גדולה: בסידני 2000 טיפסו הבריטים ל-28 מדליות (מקום 10), באתונה ל-30 מדליות, ובבייג'ין (47 מדליות) נמשכה המגמה. במשחקי לונדון הושלם הקאמבק הבריטי לפסגת הספורט עם 65 מדליות (מתוכן 29 זהב) ומקום שלישי בטבלת המדינות.

כמות מדליות לבריטניה באולימפיאדות
 כמות מדליות לבריטניה באולימפיאדות

הצלחת התוכנית הביאה לעוד ועוד כסף לספורט - מ-59 מיליון ליש"ט שהושקעו במשחקי סידני 2000, ועד לשיא של 264 מיליון ליש"ט לקראת לונדון 2012. למעגל ארבע השנים שלקראת ריו 2016, כבר יושקעו בספורט הבריטי מתוכנית המימון 272 מיליון ליש"ט.

***

אז הכל מצוין? לא כל כך. בשבועות האחרונים החלה בבריטניה מחלוקת גדולה סביב התוכנית והנחיצות שלה. יותר ויותר קולות מוטרדים מעודף המדליות שבאות על חשבון בסיס הפירמידה. נקודת השבר הגיעה בפברואר האחרון: שבעה ענפים שלא עמדו בציפיות התחרותיות, חלקם כאלו שהיו תוכניות גדולות לגביהם, הודחו מתוכנית ההקצבות ונחתכו לאפס - כדורסל, שחייה צורנית, הרמת משקולות, כדורמים. הבריטים הראו את הכוונות שלהם ל"אפס סובלנות" כשלא התפשרו גם עם ענפים פראלימפיים ושללו את ההקצבות מכדוריד עיוורים, כדורגל עיוורים, וסייף בכיסאות גלגלים.

שבעת הענפים המדוברים הגישו ערעור לבית המשפט כנגד תוכנית ה"ללא פשרות", ורק ענף אחד, הרמת משקולות, הצליח לחזור לרשימת הענפים הממומנים, וגם זה רק לאחר שהציג תוכנית חד-משמעית שמראה סיכוי גבוה לנשים בריטיות לקחת מדליה במשחקי 2020.

הוויכוח בבריטניה מזכיר בבסיסו את המחלוקת שקיימת כמעט בכל מדינה, לגבי חלוקת המשאבים לספורט (גם בישראל) - האם המדליות וההצלחה הספורטיבית הן חזות הכל, או שהמטרה של המדינה היא לעודד פעילות גופנית תחרותית בכמה שיותר ענפים. "האם במרדף שלה אחרי מדליות, בריטניה הלכה רחוק מדי?" שאלה הכותרת ב"גרדיאן".

ענף הכדורסל, שספג את המכה הקשה מכולם כשאיבד את כל ההקצבות שתוכננו לריו 2016, בסך 7 מיליון ליש"ט, לא הצליח לשכנע את ראשי הספורט בנחיצות התחרותית שלו. "אנחנו צריכים אמנם לחגוג בעתיד זכייה במדליות, אבל אנחנו צריכים לחשוב מה עלולה להיות ההשפעה של התוכנית הזאת", טען רוג'ר מורלנד, האחראי על הכדורסל בתוכנית ההישגית האולימפית. "לכדורסל יש בסיס של פעילים גדול מכל ענף ספורט אולימפי קבוצתי אחר בבריטניה, ולא הגיוני שמערכת מימון של 350 מיליון ליש"ט לספורט תשאיר ענף כמו כדורסל מאחור".

בבריטניה טוענים כי מתחילים לזהות סימנים ראשונים לכך שמתחיל להיווצר פער בין הענפים הנתמכים ללא נתמכים, וכך תהפוך בריטניה למדינה שתתמחה במעט מאוד ענפי ספורט. בזכות ההצלחה ההולכת וגדלה בענפי החתירה והאופניים, שני הענפים האלו כבר זוכים לתמיכות של מעל 30 מיליון ליש"ט כל אחד מתוכנית המימון, יותר מכל ענף אחר, ורק 37 ענפי ספורט יזכו לתמיכה כלכלית לקראת משחקי 2016 ו-2020.

"אני מודע לזה שהתוכנית היא מאוד לא פופולרית, אבל אנחנו בטוחים בדבר אחד לגביה - היא עובדת", אמר רוד קאר, נשיא הגוף האחראי על הספורט בבריטניה מטעם המדינה. "ההצלחות האחרונות ממשחק סוצ'י 2014 (ארבע מדליות בריטיות שהשוו את השיא ממשחקי שאמוני 1924) הראו לנו שוב שכשמשקיעים את הכסף המתאים, באתלטים הנכונים, עבור הסיבות הנכונות, זו נוסחה מנצחת".

***

גם בישראל קיימות לאורך השנים מחלוקות על האופן שבו צריך לחלק את הכסף לספורט בישראל. בדומה לבריטניה, גם בישראל הכסף לספורט מגיע רובו המוחלט מכספי ההימורים - במקרה שלנו מהטוטו. אלא שבשונה מבריטניה, בישראל קיים קושי גדול יותר בבחירת המודל המתאים לחלק את העוגה: בגלל שבסיס הפירמידה רעוע כל כך (בישראל רק 70,000 ספורטאים פעילים תחרותית), ומאחר שישראל היא גם ככה מדינה שלא ידעה בעבר הצלחות ספורטיביות, הנטייה היא לתת לכולם על בסיס קריטריונים לא בהכרח תחרותיים. לאורך השנים השתנו המודלים של חלוקת הכספים - האחרונים הזכורים הם המודלים לחלוקת הכספים של "ועדת בורוביץ'" (בראשות איזי בורוביץ') והמודל הנוכחי של "ועדת לובצקי" (בראשות צבי לובצקי).

נכון להיום נהנים בישראל כ-70 ענפים מעוגה של כ-170 מיליון שקל. גם היום לפי מודל "ועדת לובצקי", מספר הפעילים בענף הוא המרכיב שקובע יותר מכל את כמות הכסף שיקבל כל ענף. הוא מתמרץ יותר על בסיס הפירמידה - יותר כסף עבור שיתוף ספורטאים בגיל הפריון הספורטיבי (ספורטאי עד גיל 35 שווה פי 10 יותר כסף מספורטאי מבוגר), יותר כסף לשיתוף נשים (אשה "שווה" 10% יותר כסף), הכחדת ענפים שלא יעמדו בסף של כמות פעילים (מינימום 120 ספורטאים פעילים).

אלא שהשינוי הגדול, לכיוון המודל הבריטי התחרותי, בכל זאת נראה לעין פה ושם. במודל הישראלי הנוכחי הוחרגו עשרה ענפים (אתלטיקה, שחייה, התעמלות, ג'ודו, שיט, כדוריד, כדורעף, טניס, אופניים, סקי מים) שייהנו מתוספת תקציבית, חלק מאותם ענפים הם כאלו שמסומנים על-ידי הגורמים המקצועיים בספורט הישראלי ככאלו שבהם יש לישראל סיכוי גבוה יותר להביא הישגים.

לא בטוח שזה יגרום לנו לראות יותר ספורטאים כחול-לבן על הפודיום. אבל יותר גרוע ממה שיש היום אי אפשר לרדת, לא?