בדיחה עצובה

הרכב מורחב של 9 שופטי בג"ץ דחה לפני כשבועיים את 3 העתירות שהוגשו בנושא גיוס תלמידי הישיבות. העתירות, שהוגשו לאחר פקיעתו של ההסדר הקודם לאי-גיוסם של המועמדים החרדים לגיוס, שהיה קרוי "חוק טל", באוגוסט 2012, נמחקו לאחר שהתקבל חוק ה"שוויון בנטל" החדש, שהוא למעשה הסדר האי-גיוס החדש של בני המגזר החרדי, לפני כחודש.

בכך בא על סיומו פרק נוסף בסאגה המשפטית האינסופית, הנוגעת לאופן שבו מערכת שלטון החוק מטפלת בסוגייה הנפיצה ביותר בתחום השוויון בין בני אדם במדינת ישראל - שאלת הפטור הניתן לתלמידי הישיבות משירות בצה"ל.

אין צורך לומר, שאין מדובר בסוגייה משפטית גרידא. מדובר בעניין ציבורי, חברתי, פוליטי, מוסרי - אך גם משפטי. האם מרכזיותו של הנושא בשיח הציבורי הישראלי או העובדה שיש לו גם היבטים החורגים מהתחום המשפטי, פירושו שעל המשפט למשוך ידיו מהנושא?

זה מה שחושב נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, שכבר בדעת המיעוט שלו בפסק הדין מ-2012, שבו הורה בג"ץ לבטל את "חוק טל", ציין כי "זו אשליה לצפות שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוסם של חרדים לצה"ל ולכניסתם לשוק העבודה".

הנבואה הזו של גרוניס התבדתה: ביטול חוק טל יצר תגובת שרשרת חקיקתית-פוליטית, שבסופה הושג הסדר אחר, שבבסיסו בדיוק שתי התכליות הללו, כניסת הציבור החרדי לשוק העבודה והרחבת הסדרי הגיוס שלהם לצה"ל.

אבל גרוניס לא רק שגה. הוא גם ניבא אז כי "בעקבות פסק הדין תקבל הכנסת חוק חדש שינסה לתקן במידה כלשהי את הפגמים שבחוק הנוכחי. ניתן להעריך כבר עתה כי חוק כזה לא יספק את הדרישות של חלקים מהרוב, ולכן אין ספק שתוגש בעתיד עתירה נוספת שבה תבואנה השגות לגבי החוק החדש".

מה שאכן נכון. עתירות לביטולו של חוק הגיוס הוגשו לבג"ץ בסמוך לאחר אישורו של החוק החדש לפני כחודש ימים. האם פירוש הדבר שבגלל העיסוק החוזר ונשנה של בג"ץ בנושא זה - העתירות מוגשות ונידונות בזו אחר זו כבר משנת 1970 - עליו להימנע מלטפל בנושא?

אלא שפסק הדין הנוכחי לא עסק בבקשה לבטל חקיקה מפלה, שאיננה עומדת לדעת העותרים בעיקרון השוויון המעוגן במשתמע בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אלא במצב של אין-חוק; ליתר דיוק, במצב המשפטי שנוצר מאז אוגוסט 2012, שבו פקע חוק טל.

במצב כזה, טענו העותרים - עמותת חדו"ש באמצעות עו"ד גלעד ברנע, התנועה לאיכות השלטון ועו"ד יהודה רסלר - היו אמורים לקרות שני דברים: האחד - חוק שירות ביטחון החל ביחס לכולם, היה אמור להיות תקף גם ביחס לחרדים, ולחייב את גיוסם; והשני - שעל המדינה היה לחדול מלתקצב תלמידי ישיבות הממשיכים בלימודם במקום להתגייס, כפי שהחוק מחייבם.

במהלך הדיונים בעתירה, השופטים אכן קבעו בחודש פברואר השנה, בצו ביניים שעורר סערה, כי על המדינה לחדול מלתקצב את אותם תלמידי ישיבות, כל עוד הסיטואציה החקיקתית נמשכת. אלא שהדבר לא נעשה מתוך מטרה לקרב את הפרקטיקה הנוהגת במציאות לזו המתחייבת על-פי חוק, אלא כאקדח שהונח על רקתה של המערכת הפוליטית, שחייב את הממשלה והכנסת לזרז את הליכי חקיקת החוק החדש, פגום ובלתי שוויוני ככל שיהיה.

עם קבלת חוק הגיוס החדש לצד חוק השירות הלאומי, לא נותרה עוד עילה לעותרי 2012 לעמוד על דרישותיהם, והם פינו את הזירה לעותרי 2014, כנגד ההסדר המפלה העדכני. עתירות תקופת הביניים נמחקו אפוא, אך השופטים הביעו את מורת-רוחם מהתנהלות המדינה, שהפרה בעצמה את אחד מחוקיה לאורך כשנה וחצי, בהטלת הוצאות לטובת העמותות העותרות בסך 75 אלף שקל (בג"ץ 5823/12).

ברור שבג"ץ ישוב ויעסוק בסוגייה, והפעם באופן מהותי - לא בשאלה האם יש צורך לאכוף את הסדר חוק שירות ביטחון (במתכונת החלה ביחס לכלל האוכלוסייה) גם על הציבור החרדי, כפי שהורה המצב המשפטי מאוגוסט 2012 ועד מארס 2014 - אלא האם הסדרי ה"שוויון בנטל" אכן מלמדים על החלת עיקרון השוויון החוקתי, או שהם הופכים אותו לבדיחה עצובה.