מכבסת הפיטורים

מכריזים בצער על סילוק 2,000 איש ואז מגייסים 750 עובדים חדשים

נתחיל מהמובן מאליו: חברת דואר ישראל צריכה לעבור טלטול רציני, הן בהיבט העסקי והן בהיבט הארגוני. לא יכול להיות שבעידן ה"וואטסאפ" והדואר-האלקטרוני, חלוקת הדואר לתיבות תמשיך להתבצע חמישה-שישה ימים בשבוע, ושבעידן הדיגיטלי, כדי לקבל דואר רשום או חבילה אנחנו חייבים לפתוח תיבת פח או פלסטיק, שבה יחכה לנו פתק-נייר, שאין לנו מושג מי שלח, ואז לכתת רגליים לסניף הדואר, ולהמתין בתור אחרי 20 איש שבאו להחליף בעלות על רכב, לרכוש מט"ח או לעשות כל דבר אחר, שאין לו קשר למילה דואר. לכן, מנכ"ל הדואר חיים אלמוזנינו צודק כשהוא מבקש לשנות סדרי עולם גם אם באיחור משווע, או למדוד את תפוקות הדוורים שלא נמדדו מאז 2006.

אבל אחרי כל זה, צריך לתהות על עוד דבר: איך חברה, שמבקשת לפטר 2,000 עובדים בגלל הפסדים כבדים כשברקע מרחף ענן של הסדר-חוב, מבקשת באותה נשימה לגייס 750 עובדים חדשים יום אחרי שיושלמו הפיטורים? בדואר קוראים לזה "שחלוף", אבל זה מתחיל להישמע כמו "צ'יקלוף". נכון, יש היגיון בגיוס עובדים חדשים גם בתקופה של משבר, כי "משבר הוא גם הזדמנות", אבל נראה שבדואר מנצלים את ההזדמנות, ובמקום להתרכז בחדשנות נוהגים בחזירות.

קשה לא להתרשם מכך, שהנהלת החברה מבקשת לשלוח הביתה עובדים ותיקים בשכר סביר, אף שהוא הנמוך ביותר מקרב החברות הממשלתיות, ולגייס במקומם עובדים "רעננים" ואולי אף זולים יותר. נסו לחשוב על עוד דוגמה אחת של חברה שמעיזה להצהיר על מהלך כל-כך בוטה של "דלת מסתובבת".

הנהלת חברת הדואר דורשת במקביל לפתוח מחדש את הסכמי העבודה, ולהטמיע מודל חדש שיאפשר לראשונה פיטורי עובדים קבועים במקרה שצברו מספר משובים שליליים מצד הממונים עליהם. מדובר במודל ראוי ונכון, שמצד אחד מותיר ביטחון תעסוקתי סביר מאוד, ומנגד מונע את מה שמכונה "מסמר בלי ראש", שלא מאפשר להזיז עובדים גם אם הביצועים שלהם גרועים. אולם כשמחברים את הדרישה הזו לרצון לגייס 750 עובדים חדשים רגע אחרי שחתכו בבשר החי, אי אפשר להאשים את יו"ר הוועד שמעון פרג'ון בחשדנות-יתר.

המסר שעובר מהדרישה ל"שחלוף עובדים" הוא תחושה, שההנהלה רוצה להיפטר מכמה שיותר עובדים ותיקים, וכי זו מטרת-העל של הרפורמה המדוברת. בשביל לקבל חבילה עד הבית או הודעת SMS על דואר רשום שניתן לאסוף מהסופרמרקט הקרוב, צריך בעיקר הנהלה עם מעוף ואנשי ועד אחראים, שיודעים לקרוא את המציאות, ואין לזה שום קשר לקביעות של העובדים או למילה מכובסת כמו "שחלוף".

גלעד ארדן צדק

בסוף דצמבר האחרון חשף "גלובס" כי מי שכמעט מונתה לתפקיד "מלוות אח"מים" בנמל אשדוד (מירב שמולי), תפקיד שמעולם לא היה קיים ושהומצא במיוחד על-ידי יו"ר הנמל גדעון סיטרמן שנבלם ברגע האחרון, החלה לשמש כעוזרת האישית של יו"ר דואר ישראל, חזי צאיג. המכנה המשותף של שמולי, סיטרמן וצאיג: השתייכות ופעילות פוליטית (לפחות בעבר) בליכוד.

באותה כתבה ציין כותב שורות אלה כי על-פי קורות-החיים של שמולי, כפי שתויקו בנמל אשדוד והגיעו לידינו, היא עבדה כראשת ענף פניות הציבור במשרד רה"מ בשנים 98'-99', כאשר בתקופה זו מי ששימש כראש אגף פניות הציבור, לכאורה הממונה עליה, היה גלעד ארדן (ליכוד) - היום שר התקשורת ומי שמינה את צאיג ליו"ר הדואר.

על אף שביקשנו מדוברו של ארדן הבהרה לעניין העבודה המשותפת לכאורה של השניים, זכינו לתשובה כללית שלא מכחישה היכרות מוקדמת. רק לאחר פרסום הכתבה, ארדן התעקש כי מעולם לא עבד עם שמולי, אבל אנחנו התעקשנו להותיר בידיעה את ה"עובדה" שקורות-החיים של שמולי וארדן מצביעים על חפיפה לכאורה.

ובכן, אחרי כל הפתיח הארוך הזה: ארדן צדק. בדיקה שיזמנו עם הממונה על חופש המידע במשרד רה"מ העלתה כי בניגוד למה שנכתב בקורות-החיים של שמולי, היא החלה לעבוד במשרד רה"מ רק בשנת 98' ורק לאחר שארדן סיים את תפקידו במשרד.

למה שמולי מסרה קו"ח לא מדויקים? (היא סירבה לענות על כך). למה ארדן לא הבהיר שלא עבד איתה לפני פרסום הכתבה? כל זה קרה לפני פחות משנה. ארדן צדק, אנחנו דבקנו במסמך ולא במילה שלו. הוא בטח כבר שכח מזה, אנחנו לא. טעינו, מתנצלים.