בשבוע שעבר החלה העונה השישית של "האח הגדול". מכבש השיווק כוחני, אלים, דורסני. מהפרומואים הבלתי נלאים, בטלוויזיה ואונליין, לבין הסיקור הנרחב בעיתונות הכתובה. הנה שוב תוצף התודעה הקולקטיבית הישראלית בנחשול האדיר, האגרסיבי, של הלא-כלום.
"האח הגדול" הוא האבטיפוס של תעשיית הריאליטי. מה מייצרת תעשיית הריאליטי מלבד הרבה מאוד כסף? היא מציירת מערך שלם של סמלים ודגמים שכל מטרתו (מלבד צבירת הון) הוא יצירת תודעה עממית כוזבת.
האנשים המשתתפים ב"האח הגדול" מפסיקים להיות בני אדם. הם נעשים סמלים; חלקם מסמלים סטריאוטיפים מסוימים (שפרה ה"הפרידמנית" אל מול יוסי ה"בובליל", כלומר, ה"אישה", ה"חנונית", ה"אשכנזייה" - אל מול ה"גבר", ה"מזרחי", ה"ערס", "הפרא האציל"), וחלקם מסמלים תכונות אופי או דפוסי מחשבה שונים (ליהיא גרינר - מיניות, מנחם בן - הומופוביה, רוני מיילי - גזענות וכן הלאה).
גם האנשים שצופים ב"האח הגדול" הפסיקו להיות בני אדם ונעשו מעין רובוטים צרכניים הניזונים מהדימוי המזויף הזה של המציאות.
"האח הגדול", והריאליטי כולו, אינם שיקוף של המציאות אלא הם יצרני "היפר-מציאות"; מצב שבו הדגם (שפרה, בובליל) מחליף את הממשי. וכך מיטשטשים הקווים שבין היומיום הישראלי לבין "ההיפר-מציאות" של "האח הגדול".
אפילו אנשים "רציניים" (פרשנים צבאיים, אנשי עסקים, פוליטיקאים) ישתמשו ב"פרידמנים" וב"בובלילים" כדימוי. עד כדי כך אבסורדי המנגנון הזה, שמיניאטורה של בית "האח הגדול" נבנתה בפארק "מיני ישראל". כלומר, בית פיקטיבי של מציאות טלוויזיונית פיקטיבית קיבל מקום של כבוד בין מיניאטורה של הכותל לזו של מגדל שלום בתל-אביב.
כלומר, מלבד יוצרי הטלוויזיה, קברניטיה ובעלי ההחזקות בה, שאשמים בזוועה, גם המערכת הכלכלית-תרבותית-פוליטית נרתמת לחרושת הריקה, המטמטמת הזו.
איך קורה הדבר הזה? למה לא לייצר טלוויזיה אחרת, חושבת, איכותית?
התשובה היא: כי יוצרי הטלוויזיה יוצאים מנקודת הנחה שאת "העם" מעניין עכשיו רק "האח גדול" ואין בלתו. כל נושא אחר, כזה שאינו "זורם" אלא "חופר" (או רחמנא ליצלן "פלצני"), לא מעניין "אפ-אחד".
אבל מי זה בדיוק "העם" הזה שיוצרי הטלוויזיה מדברים עליו, אליו ובשמו? לא ברור. אולי "העם" זה 53% מהאוכלוסייה היהודית (לפי הגדרות משרד-הפנימיות) בישראל, המאמינים שהמדינה צריכה "לעודד הגירה" (הביטוי העכשווי, המכובס, לטרנספר) של ערבים.
אולי "העם" זה כמעט 60% מבני-הנוער הישראלים-היהודים, שמאמינים כי לערבים לא מגיעות זכויות אזרח שוות כמו ליהודים. אולי העם הוא (רק) מעין גוש אנוש צמיגי, חסר צורה, שערכיותרבותו שפתו מושתתים על "אמת" טוקבקיסטית, כזו המבקשת להפציץ מחר בפצצות גרעין או זרחן את איראן, סוריה, מצרים, טורקיה, ואם אפשר, במחילה, על הדרך ככה, להפציץ גם את שבדיה ובריטניה האנטישמיות.
אבל ראו זה פלא - ישנה גם אפשרות אחרת. יכול להיות שישנו גם "העם" אחר. יכול להיות שישנו "העם" מורכב אפילו. אני בטח לא יודע מי זה "העם", ואני לא מבקש לדבר אליו, עליו או בשמו.
אני גם לא יודע מי זה "אפ-אחד". אני לא מכיר את "אפ-אחד". לא פגשתי את "אפ-אחד" בחיים שלי. ואם לא פגשתי את "אפ-אחד" בחיים שלי, אז מי אני שאקבע ל"אפ-אחד" מה מעניין אותו ומה לא מעניין אותו?
אבל האשמה האמיתית היא לא ביוצרי הטלוויזיה או בחברות הענק החולשות עליה. בסופו של יום, גם הם צריכים להתפרנס. האשמה היא ב"עם" וב"אפ-אחד". בשתיקה שלהם. "העם" ו"אפ-אחד" לא מגלים את פרצופם האמיתי, לא קמים ואומרים "די עם הזבל הזה. אנחנו רוצים טלוויזיה אחרת". "העם" ו"אפ-אחד" מאפשרים למערכת להחליט עבורם מי הם, מה הם, ומה הם רוצים.