שלשום (ב') דנה ועדת הכלכלה באחת ההוצאות הרלבנטיות ביותר לרוב הצרכנים בישראל, אך מרביתם לא ידעו מזה, וכנראה גם לא יידעו. למעשה, די בכותרת העלומה "גפ"מ" כדי להרחיק לא מעט צרכנים מידיעות חדשותיות הרלוונטיות לגמרי לכיסם. אבל גפ"מ, המוכר כגז הבישול הביתי (שמשמש לעתים גם לחימום), הוא מוצר צריכה בסיסי במרבית הבתים, וההחלטה שקיבלה שלשום ועדת הכלכלה, בראשות ח"כ אבישי ברוורמן, תשפיע על רובנו.
מדובר על כוונה להאריך ב-5 שנים נוספות את תוקפן של תקנות זמניות להגברת התחרות בשוק שנקבעו כבר בעבר ופג תוקפן: אחת ההוראות מדברת על כך שבמקרה בו צרכן מעוניין להחליף ספק, הספק היוצא לא יוכל להציע לו הצעות מתחרות במשך חצי שנה.
ההוראה השנייה אוסרת על חברות הגז לסרב סירוב בלתי סביר להציע הצעת מחיר ללקוח. ההוראות האלה נקבעו לראשונה ב-2008 והוארכו כמה פעמים; עם תום המועד האחרון האפשרי להארכה, נדרשה ועדת הכלכלה להעביר את התיקון מחדש. שר האנרגיה הוסמך לבקש את אישור הוועדה להארכה נוספת, לתקופה של 5 שנים.
הנה כמה דברים שכדאי לדעת כדי להבין את משמעות הדברים על הכיס הפרטי שלנו.
כמה אנחנו מוציאים על גז?
על-פי מחקר עדכני שהגיש השבוע מרכז המחקר והמידע של הכנסת, עליו חתום הכלכלן איתמר מילרד, משק-בית מוציא בממוצע כ-55 שקל בחודש וכ-660 שקל בשנה על גז ביתי. ההוצאה על גז ביתי נשארת קבועה יחסית על פני החמישונים השונים, כלומר ההוצאה אינה תלויה בהכנסות משקי-הבית. כך בעצם נוצר מצב בו משקל ההוצאה של משק-בית מהחמישון התחתון ביחס לכלל התצרוכת גבוהה באופן יחסי פי ארבעה ממשק בית בחמישון העליון.
כ-63% מההוצאה של משקי-בית על גז ביתי, אגב, היא תשלום על מתקן מרכזי (צובר) - ו-37% מההוצאה של משקי-הבית היא על גז ביתי במכלים.
עד כמה קיימת תחרות בשוק?
מעט מאוד. בדיקה שערכה הרשות להגבלים עסקיים בשנת 2007 בנוגע לרמת התחרות בענף, העלתה כי שוק הגז ביתי הוא שוק ריכוזי שנשלט לאורך שנים בידי מספר קטן של חברות.
לפי הבדיקה, בשוק הגז ביתי קיימים חסמי מעבר גבוהים ללקוחות, ועל כן לחברות קטנות וחדשות קשה לחדור לשוק ולצבור נתחי שוק.
עוד מצאה הרשות כי קיימת חברות אלה פעלו בשיטה של "סיכול ממוקד" - תחרות מעטה בין החברות הגדולות, והן מהוות למעשה "קרטל" נגד חברות קטנות אשר מנסות לעודד תחרות, כלומר כאשר הלקוח ביקש לעבור לאחד הספקים הקטנים במחיר נמוך יותר, הוא קיבל הצעת מחיר נמוכה יותר מהספק הקיים (אשר ניתנה לאותו לקוח באופן ממוקד, ולא ללקוחות אחרים באזור שהמשיכו לשלם מחיר גבוה יחסית), וכך סוכלה התחרות מצד הספקים הקטנים.
השורה התחתונה: 4 החברות הגדולות שולטות ב-88% מהשוק, ו-23 חברות קטנות (ששמותיהן מפורטים באתר משרד התשתיות) שולטות על 12% הנותרים.
קיים פיקוח על המחירים?
עד ראשית שנות ה-90 היה שוק הגז ביתי בישראל נתון להסדרה ולפיקוח של משרד האנרגיה והתשתית באמצעות מינהל הדלק. הגז ביתי שווק לצרכן על-ידי 4 חברות גז: פזגז, סופרגז, דורגז ואמישראגז, ומינהל הדלק והגז קבע את מחיר הגז ביתי, את עלויות השיווק ואת המחיר לצרכן.
בשל רמת התחרותיות הנמוכה בשוק הונהגה באפריל 89' רפורמה שאיפשרה לצרכן להחליף ספק גז ביתי והסירה את הפיקוח על מחירי הגז ביתי. בהמשך הוחזר הפיקוח והוסר שוב.
מדוע נאסר על החברות הגדולות לשמר לקוחות?
הרעיון הבסיסי הוא לתת הזדמנות לחברות הקטנות, ולהקנות להן אחיזה בשוק המקומי כדי לאפשר תחרות של ממש - לכן נאסר על החברות להפעיל, למעשה, כל סוג של שימור לקוחות בזמן שלקוח רוצה לעזוב.
"הפרקטיקה הדורסנית של חברות הגז מונעת משחקנים חדשים להיכנס לזירה", מסביר עו"ד זאב פרידמן, היועץ המשפטי במועצה לצרכנות. "האיסור על חברה גדולה להציע מחיר נמוך יתר כשלקוח יכול לעזוב נתפס אולי כפגיעה נקודתית בתחרות, אבל בראייה כוללת לטווח רחוק הוא אמור להגביר אותה".
את זה, הוא מסביר, חשוב שהצרכן עצמו יבין, גם אם הוא יכול לצאת נשכר מהליך המיקוח. יש להתלונן על חברה שחורגת מהתקנות הללו, גם אם הציעה לך מחיר טוב.
מדוע נאסר על חברה להימנע ממתן שירות מסיבה לא סבירה?
זו תולדה ישירה של הסכמים שהיו נהוגים בין החברות הגדולות לחלוקת האזורים לשירות ביניהן - כדי לאפשר לכולן לשמור על מחיר גבוה ולא תחרותי.
מי כן משלם פחות על הגז?
כמו בענפים אחרים, גם כאן מתברר כי הצרכן הפרטי מסבסד באופן בוטה את הצרכן המוסדי - עד כדי פערים שעמדו בשנת 2009 על בין 210% ל-280% - כלומר לקוח פרטי שילם יותר מפי 3 מאשר לקוח מוסדי.
מבדיקת הרשות להגבלים עסקיים עולה כי הרווחיות בתחום הביתי נעה בשנים אלה בין פי 2 לפי 10 יותר מהרווחיות בתחום המוסדי - וכי קיימים הבדלים גדולים במחירים בין אזורים שונים בארץ, ולעתים אף באותו אזור.
צרכן ערני שרוכש גז באופן פרטי צריך להשוות מחירים ולפנות למתחרים.
מה עם צרכנים המחוברים לצובר מרכזי?
מי שכבול לעסקה קבוצתית בהיותו דייר בבניין משותף, ייאלץ לשכנע לפחות מחצית מהדיירים לעבור חברה בטרם יוכל לממש את זכותו הצרכנית.
הכוונה בהמשך, כחלק מתקנות נוספות ש"מבשל" משרד התשתיות, היא לאסור התקשרות ישיר בין קבלן בניין לספק גז ללא אישור רוכשי הדירות, כשהקבלן יחויב לפנות ל-8 ספקים רשומים כדי לקבל הצעות מחיר.
התקנות קיימות מ-2008. האם הן הוכיחו את עצמן?
בדיון שנערך שלשום בוועדת הכלכלה הודה מנהל מינהל הדלק במשרד האנרגיה, חן בר יוסף, כי גם היום "התחרות לא מדהימה, למרות שיש 27 ספקים".
לדבריו, מאז הרפורמה ב-2008 עלה חלקם של הספקים הקטנים מ-8% מהשוק ל-12%, אולם הספקים הגדולים עדיין אינם מתחרים זה בזה.
גם שורת המחיר לא לגמרי מעודדת: על-פי נתוני מרכז המחקר של הכנסת, מחיר בלון גז במשקל 12 ק"ג עלה ב-23% מאז 2008 עד 2013, לעומת המחיר הגולמי שעלה רק ב-4% באותה תקופה. ועדת טרכטנברג בעצמה נדרשה לנושא בעבר וקבעה כי הענף כולו דורש טיפול מעמק.
אז מה כן יוריד את המחיר?
בראש ובראשונה, מאמינים במשרד האנרגיה - מודעות צרכנית. בקרוב ייצא המשרד בקמפיין פרסומי, אבל עוד קודם לכן הוצאו לשימוע תקנות שאמורות להגביר את השקיפות וההתנהלות הצרכנית של חברות הגז.
התקנות הנוכחיות כוללות דרישה מחברות הגז לפרסם מדי חודש את המחיר הממוצע שגבו מלקוחותיהן ברשות מקומית מסוימת ולאפשר השוואה בין מחירים, וכן לפרסם לצרכניהן המחוברים למערכת גז מרכזית את המידע הרלוונטי עבורם, שיקל עליהם לעבור לספק גז אחר אם ירצו.
יש לקוות שהתקנות האלה יגיעו לידי יישום בקרוב - ושהצרכנים, בתבונתם, ישמרו על עיניים פקוחות.
פרשנות: כשהצרכנים רדומים, המחירים עולים / דפנה הראל-כפיר
בעוד שיש כמה תחומים שבהם הצרכנים ערניים לכל 10 שקלים שהם מוציאים מהכיס, החל מרשתות המזון ועד תחום התקשורת - יש ענפים אחרים, וענף הגז ביניהם, שבהם מגלים הצרכנים אדישות מקוממת.
תמונת המראה של ההתנהגות הערנית שמאפיינת אותם בתחום הסלולר וגורמת לחברות הסלולר להילחם על כל לקוח, היא התרדמת שהם מפגינים מול חברות הגז, שגורמת לאותן חברות לגבות תעריפים מופרזים, לתת שירות בינוני ומטה, ובקיצור - לנוח על זרי הדפנה.
המחוקק אמנם התעורר לפני מספר שנים ונחלץ לעזרת הצרכנים. ב-2008 נקבעו ההתקנות שאמורות לאלץ את 4 החברות לפנות מקום גם למתחרותיהן הקטנות ולאסור עליהן לכבול לקוחות.
אלא שלא די בתקנות האלה. בעיצומה של שנת 2014, 6 שנים אחרי שאותן תקנות יצאו לדרך, נדמה שצרכני הגז נאמנים לחברת הגז שלהם לא פחות משהם נאמנים לבנק שאליו הצטרפו בגיל 18 או לקופת-החולים שמלווה אותם מאז שנולדו.
המשמעות היא שהדיבורים במשרד האנרגיה ובוועדת הכלכלה חייבים להפוך למעשים באופן מיידי ומוחשי. מדובר במאות שקלים בשנה שיכולים להיחסך מהצרכנים, בשירות שחייב להשתפר ובהזדמנות שווה גם לחברות חלשות ונטולות הון עצום.
מישהו שם למעלה חייב להתעורר - ובאותה הזדמנות גם להעיר את הצרכנים.
