ישראלים אחדים קצת התבלבלו. חלקם התרגלו להניח, ש"ימין זה טוב", ושמאל הוא "סמול". קורא אחד העיר בשולי טור שכתבתי על הודו, כי אין זה אלא מובן מאליו ש"הימין יעלה לשלטון, כדי לתקן את מה שעולל השמאל". הוא התכוון לנצחון ההיסטורי של הימין בבחירות בהודו (ראש ממשלת הימין הושבע בדלהי בתחילת השבוע, השמאל הדומיננטי כמעט התנדף).
והנה פתאום נחתו החדשות מאירופה, ומילאו עמודים שלמים, אפילו בטבלואידים שהעולם החיצון בדרך כלל מפיל עליהם שיעמום. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי לא היו מגרדות עמוד פנימי בעתון ישראלי ממוצע לפני חמש שנים. השבוע הן עלו על גדותיהן, והציפו עמודים שלמים. הימין ניצח בצרפת, בבריטניה, בדנמרק; התחזק להפליא בהונגריה ובאוסטריה; ואם-הדמוקרטיות יוון הגישה לאירופה את צירי הפרלמנט הניאו-נאצים הראשונים שלה.
אפילו בפרוזדורי הטוקבק, שבהם ימין הוא תמיד טוב ושמאל הוא תמיד רע, לא נשמעו ברכות. הסיבה הפשוטה היא שהימין המנצח אינו הימין הרגיל. אמנם יש ישראלים השותפים לשנאת המהגרים והמוסלמים של הימין הזה, אבל קצת קשה לאחל הצלחה ואורך-ימים לימין השונא יהודים, ומזהיר את הבוחרים מפני קשר ציוני להשתלט על העולם; ימין, שבין אבותיו המייסדים יש מכחישי שואה; ימין שאין לו אהדה טבעית לישראל, אפילו לא לימניה.
עליית האנטישמיות באירופה בשום פנים אינה מונופול ימני. אדרבא, כמה מחלוציה היו פוליטיקאים ועיתונאים של השמאל, בייחוד בבריטניה ובסקנדינביה. אבל האנטישמיות אצל השמאל לא התייצבה במרכז האידאולוגיה של מפלגות פוליטיות מרכזיות; לא שימשה מטבע עובר לבוחר, ולא הניבה מושבי פרלמנט. היא הדאיגה, הכעיסה, והזינה מתקפת-נגד יהודית וישראלית, אבל בדרך כלל לא הזיקה. היא גם לא עוררה אסוציאציות.
הצאצאים הישירים
עכשיו מזדקפות כל האנטנות. הימין הגואה באירופה חורג מן הלגיטימיות של שני הדורות הקודמים. הוא צאצא ישיר, או כמעט ישיר, של הימין שבין שתי מלחמות העולם, זה שהכשיר את הקרקע לעליית הפשיזם, זה ששבר את רוח ההתנגדות של חלק מן הדמוקרטיות המערביות.
היש אפוא קשר בין הימין הזה, הקם לתחיה באירופה, ובין הימין הרציונלי, הסביר? קצת קשה להשיב על זה. אנגלה מרקל היא "ימין", אבל איך יתכן להשוות אותה עם נאצים או ניאו-נאצים? כיוצא בזה דייוויד קמרון וניקולא סרקוזי הם "ימין", אבל מה להם ולנייג'ל פאראז' (מנהיג ה-UKIP, מפלגת העצמאות הרוצה לקרוע את בריטניה מאירופה) ולמארין לה פן, מנהיגת 'החזית הלאומית' שונאת אירופה ושונאת המהגרים, שיסד אביה הנקלה?
התשובה היא שיש קשר, לפעמים רופף ולפעמים כמעט הדוק. נאצים לשעבר מצאו מקלט במפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית לאחר המלחמה, והאטו מאוד את תהליך ההתוודעות של הגרמנים אל פשעי אבותיהם. שנאת אירופה, ובמידה פחותה שנאה למהגרים, היו חלק מן המפלגה השמרנית בבריטניה, לפחות מאז תחילת שנות ה-70.
הימין הצרפתי הלגיטימי לא חדל להתלבט בשאלה עד כמה הוא יכול להתקרב אל עמדות 'החזית הלאומית' כלפי מהגרים מבלי לאבד את צביונו הדמוקרטי. סארקוזי לא חדל לפלרטט עם מצביעי הימין הקיצוני, ביתר שאת בימי נשיאותו האחרונים. לא עזר לו, והוא הפסיד לפני שנתיים לסוציאליסטים.
אבל ראו נא מה קרה מאז לסוציאליסטים: בבחירות של השבוע הם התכווצו לממדיה של מפלגת העבודה הישראלית. הם עכשיו קטנים ממה שהיו מאז החיה אותם פרנסואה מיטראן לפני 45 שנה. אם הבחירות לפרלמנט האירופי מצביעות על הכיוון, הנה נראה שבעוד שלוש שנים ייקראו הצרפתים לבחור בין ימין מתון ובין ימין קיצוני, והמתון יתפתה להישמע יותר קיצוני ממה שהוא צריך. ככה זה. כאשר קיצונים מתחזקים, הם מגדירים מחדש את מקומו הגיאוגרפי של המרכז.
שמאל סנטימנטלי וימין רצחני
ידידות עם הימין הקונטיננטלי האירופי נהגה לעורר אי-נוחות בארץ, לפחות עד מלחמת ששת הימים. הידידים הטבעיים של ישראל היו סוציאל-דמוקרטים, עם אהדה סנטימנטלית לציונות בכלל ולתנועת העבודה הציונית בפרט. עד היום אפשר למצוא את עקבותיה של האהדה הזו, אם כי כיום היא רק צל חיוור של מה שהיתה לפני 50 שנה.
מה קרה? ישראל התחילה לנצח יותר מדי - ואירופה התחילה להתבייש בעברה הקולוניאלי והאימפריאלי יותר מדי. אז התחיל להתברר, שבאירופה, ממש כמו בארה"ב ובאמריקה הלטינית, ישראל החזקה והניצית מצליחה להתחבב הרבה יותר מהר על ימין שמרני ואנטי-קומוניסטי מאשר על שמאל ליברלי (על שמאל לא-ליברלי אין בכלל מה לדבר, הוא היה עוין מימים ימימה).
היו אפיזודות שבהן התנהגות ימנית חזרה ועוררה אסוציאציות, כמו למשל רדיפת יהודים בימי המשטר הצבאי האנטי-קומוניסטי בארגנטינה, בסוף שנות ה-70. למשטר הזה היתה קרבה נפשית, רעיונית ולפעמים גם פיזית אל הפשיזם האירופי. היו אז עדויות על סימון "שמות יהודיים" במדריך הטלפון של בואנוס איירס לצורך חטיפה וחיסול. ישראל התערבה כמה פעמים באופן דיסקרטי לחלץ יהודים מארגנטינה, אפילו בשעה שסיפקה נשק למשטר שרדף אותם.
עליית הימין הקיצוני באירופה היא חלק מתהליך, שעליו היסטוריונים התחילו להצביע עוד לפני מספר שנים: התמעטות רגשי האשמה של הדור השלישי והרביעי לאחר מלחמת העולם השנייה. תחת רגש האשמה באו אדישות, או תרעומת. זו הקרקע שבה נבטו גם זרעים של אנטישמיות חדשה.
פשיסטים נגד כל השאר?
ב-2002, פיצול פתולוגי בשורות השמאל הצרפתי דחק את המועמד הסוציאליסטי למקום השלישי בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות, ואיפשר את עליית ז'אן מרי לה-פן, אבא של מארין, לסיבוב השני והמכריע. בפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה החמישית, אנטישמי גזעני היה הפיינליסט.
באקט יוצא דופן של העדפה מוסרית, השמאל בלע שק שלם של גלולות נגד בחילה, ונתן אז את ידו למועמד הימין הדמוקרטי, הנשיא ז'אק שיראק. זה האחרון קיבל 82% מן הקולות בסיבוב השני. כבודה של צרפת ניצל. אבל 12 שנה אחר כך, מפלגתה של משפחת לה-פן הפכה לכוח האלקטורלי מס' 1 בצרפת, לאחר שהגדילה את חלקה פי ארבעה. מי שזקוקים באופן נואש לאסוציאציות מוזמנים לבדוק את עקומת עלייתה של המפלגה הנאצית בגרמניה בין 1929 ל-1932. היא גדלה אז, כן, כן, פי ארבעה.
היתכן ליכוד שמאלי-ימני חדש נגד הימין הקיצוני? זה יהיה נוח לצורכי הצלת-כבוד, אבל באקט כזה ייכרך ויתור אולי גורלי על אלטרנטיבות. אם הבחירה היחידה תהיה בין פשיסטים לכל מי שאינם פשיסטים, מה יעשו כל מי שאינם למחרת נצחונם? איזה מצע יאמצו? זו תהיה נוסחה לעיקור הפוליטיקה, ובסופו של דבר אולי גם לחיזוק הימין הקיצוני.
הימין הבריטי מצא נוסחה
בבריטניה המצב מסובך יותר. אין לבריטים היסטוריה רצינית של ימין קיצוני מחוץ לנסיון קיקיוני בשנות ה-30, שלא עלה יפה. בסוף שנות ה-60 התפתחה בה "חזית לאומית" שונאת מהגרים, אבל היא מעולם לא קיבלה ייצוג בפרלמנט, וגוועה מאליה. הפעם נמצאה לימין הנוסחה: שנאת מהגרים, נסיגה כלכלית וחשד עמוק כלפי אירופה הזניקו את "מפלגת העצמאות" לבכורה היסטורית. מפלגת הלייבור היתה המפלגה החדשה האחרונה שהצליחה להעפיל לפסגה, לפני 85 שנה. מאז, המערכת המפלגתית היתה סטאטית להפליא, מקור לקנאה, אבל גם מקור לעקרות.
בריטניה מועדת בחודשים הבאים לדרמות ולרעשי אדמה. במארס הבא עשויה סקוטלנד להצביע במשאל עם לטובת עצמאות. חודשיים אחר כך ייערכו הבחירות לפרלמנט. אם לא יהיה שיפור ניכר של המצב הכלכלי מוטב להתחיל להביא בחשבון טלטלה היסטורית של בריטניה.
65 שנה של חלום אירופי
פרישה בריטית מן האיחוד האירופי תפצע אותו פציעה קשה, אבל פרישה צרפתית תהרוג אותו. המשקיפים מטעימים שרוב הבוחרים באירופה עדיין מעדיפים מפלגות דמוקרטיות פרו-אירופיות, אבל זה לא תלוי בהם. אירופה בלי צרפת תהיה בהכרח גרמנו-צנטרית, וקשה להאמין שאיטליה ופולין, או בוודאי יוון, יקבלו מצב עניינים כזה. האיחוד עלול אז לסגת אל מסגרת של איחוד-מכסים וולונטרי. זו תהיה רוורסיה איומה של מה שהתחולל ב-75 השנה האחרונות, מותו של החזון המלהיב של "ארצות הברית של אירופה".
התמוטטות פוליטית של האיחוד האירופי בוודאי תשנה את יחסי הכוחות בעולם, אבל לא במידה שהתאבדויותיה הקיבוציות של אירופה עשו כן לפני מאה שנה, או לפני 75 שנה. היא פשוט הרבה פחות חשובה. הקיץ לפני מאה שנה, אימפריות אירופיות שלטו בכל אפריקה, בכל דרום האוקיאנוס השקט ובחלקים עצומים של אסיה. שקיעת אירופה יצרה ואקום ענקי. היא אינה עומדת לחזור וליצור אותו כיום. עכשיו ים סין הדרומי וים סין המזרחי מאיימים על שלום העולם הרבה יותר ממרכז אירופה.
אבל למה שמתרחש באירופה יהיו תוצאות מוסריות חמורות. משברים כלכליים גדולים תמיד סיכנו את אושיות הדמוקרטיה, והציגו פיתוי סמכותני. האינפלציה של שנות ה-20 והשפל הגדול של שנות ה-30 היו המבוא להתמוטטות הדמוקרטיה במרכז אירופה. הדמוקרטיה התמוטטה אז בין השאר מפני שנמצאו מניפולטורים נועזים, שהיו מוכנים למהר ולנצל את רגעי החולשה הקיבוציים. מה טוב היה אילו יכולנו להגיד שעכשיו אין מניפולטורים כאלה. אבל השבוע למדנו שיש גם יש, לא בשוליים אלא במקום טוב באמצע.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) twitter.com/YoavKarny