הסופר ניר ברעם: "כשאני חושב על הפנסיה אני בחרדה"

"הפרנסה של סופרים היא לא בעיה ישראלית. רוב הסופרים בעולם לא מתפרנסים מכתיבה, אלא מקורסים לכתיבה ומהרצאות באוניברסיטה. יש חרדה כלכלית בעמדה הזו, חוסר ודאות מאוד גדול. אלו חיים מאוד לא בטוחים"

ניר ברעם / צילום:דור מלכה
ניר ברעם / צילום:דור מלכה

לא קל לעקוב אחרי דבריו של ניר ברעם. הוא מדבר מהר, מורכב מאוד, משלב מובאות של הוגים, מטאפורות, ניתוחים דקדקניים, לשון גבוהה ועומק תחבירי. מדי פעם עצרתי אותו כדי להבין מילה, משמעות של משפט, כדי לאבד את חוט הרעיון, מה שהוביל אותנו לכלכלה ולקפיטליזם, ולתחושה שהשיחה הזו, היא מעין אפילוג של "צל עולם", הרומן האחרון שכתב, ונגע במה שסופרים ישראלים ממעטים לגעת - הכלכלה הגלובלית.

גם כשירדנו לרזולוציה של הפרנסה שלו, ברעם המשיך להתנסח הרבה יותר רחב מתחום הארנק הפרטי, ודילג לעולם הגדול. כששאלתי אותו אם גם הוא, כמו סופרים רבים בארץ, לא מתפרנס מהכתיבה עצמה, אלא ממה שנלווה אליה, הוא חייך ואמר שהוא מתפרנס מקומבינציה כלכלית שמורכבת מכתיבה, מעריכה, מהוראה ומהימורים בכדורגל.

- תיזהר, המשטרה מאחוריך.

"הימורים חוקיים", הוא מחייך. "אם אתה מתורגם לשפות אחרות, אז אפשר להרוויח. לא לקנות דירה, כי אין לי דירה, אבל להכניס כסף".

- יש לך סוכן שמטפל בך בחו"ל?

"בשווייץ. הסוכנות מטפלת לי בזכויות היוצרים ועיקר העבודה שלי היא מול עורכים ועיתונאים בכל ארץ, שזה דבר מרתק בפני עצמו. אתה בוחר סוכן שאתה סומך עליו והשוויצרים מאוד ישרים ומדויקים. הם מטפלים בכל העולם".

- הם גם אלה שעוקבים אחרי תשלום התמלוגים?

"יש אמרה שמסתובבת בין סופרים, שכשאתה מוכר ספר לחו"ל, אתה מקבל מקדמה וכשזה מגיע לתמלוגים, לך חפש את החברים שלך. בארץ התמלוגים לא עניינו איתי, כי אין בהם הרבה, אבל יש לי רואה חשבון שנמצא בקשר עם הסוכנים בעולם ואני יודע בדיוק איזה כסף אמור להגיע, ומאיפה".

- אם היית בחו"ל, מצבך הכלכלי היה טוב יותר?

"לא בטוח. הפרנסה של סופרים היא לא בעיה ישראלית. רוב הסופרים בעולם לא מתפרנסים מכתיבה, אלא מקורסים לכתיבה ומהרצאות באוניברסיטה. לא מזמן פתחנו יוסי סוכרי ואני סדנת כתיבה משלנו בגלריה אלפרד. יש חרדה כלכלית בעמדה הזו, חוסר ודאות מאוד גדול. אלו חיים מאוד לא בטוחים. כשאני חושב על הפנסיה, אני בחרדה".

- סופרים כמו א.ב יהושע הפכו את ההוראה באוניברסיטה לפרנסה וכתבו במקביל.

"החרדה הכלכלית בעולם של פרילנסרים, קיימת. אז יש כאלה כמו יהושע, שיש להם עבודה קבועה".

- נשמע שאתה מתגעגע לימי הקביעות.

"לא. יש הרבה דברים מעניינים בקפיטליזם, כמו ההבטחה למוביליות חברתית, אבל היכולת לשנות מעמדות ירדה באופן חד. יש בעיה גדולה עם המעמד הבינוני בכל מה שנוגע במשרות וביכולת שלהם להבטיח את העתיד. ולא, אני לא מתגעגע לסוציאליזם של שנות ה-60'".

- אפילו שבאת מבית סוציאליסטי.

"הדעה הכלכלית שלי התגבשה בעיקרה בעשור האחרון ואיתה ההבנה שההשפעה עליה היא גלובלית. התוכנית הכלכלית שהייתה פה ב-85' נתפסה כנס כלכלי. בבוליביה זה היה אותו הדבר, מה שהופך את ישראל לחלק מהעולם. רק ששם הייתה אינפלציה של 20,000% והמהלך היה של טיפול בהלם, פיחות של 93%, הורדת מכסים, כל מה שהבנק העולמי יודע לעשות במקרים כאלה".

- התחום הכלכלי עניין אותך עוד לפני "צל עולם" או נכנסת אליו בתחקיר על הספר?

"העיסוק בפוליטי-מדיני, מבלי להסתכל על העולם הכלכלי, הוא בלתי אפשרי. סרגל הכלים של מארקס מקובל עליי, למרות שאני לא קומוניסט. עוד כשכתבתי במעריב, בגיל 21, ויצאתי נגד המדיניות הכלכלית של ממשלת ברק, לא הצליחו לתפוס מה אני רוצה. עד לפני חמש שנים השיח הכלכלי לא עניין אנשים".

- אז מה קרה פתאום?

"אנשים צעירים הבינו שהם לא יכולים להגיע למעמד הכלכלי של הוריהם, ושהאופן שבו הכלכלה מתנהלת לא מאפשר להם להבטיח את העתיד והפנסיה שלהם. תמיד הייתה חרדה כלכלית, אבל בישראל, כשהיא הפכה לקיצונית, ונוספה לה גם החרדה הביטחונית, אנשים לא יכולים לשאת אותה. יש פה קפיטליזם של מקורבים, לא הקפיטליזם של אבות התפיסה".

- אז אם כל-כך גרוע, המחאה החברתית הייתה אמורה לבעבע גם היום.

"אחת המסקנות שלי בספר היא, שלמעמד הבינוני יש מה להפסיד ולכן הוא לא ממשיך בה".

- בכל מחאה מפסידים משהו.

"אבל יש מחאה של מי שאין לו מה להפסיד".

- כמו משה סילמן ז"ל, שהצית את עצמו.

"זאת לא הייתה מחאה של סילמנים. אותו הדבר גם בצרפת ובארצות הברית. בוול סטריט, שם היה באזז גדול, מחו אנשים שקשורים לממסד, שעובדים בו, ו'צל עולם' מתאר את המקום שבו המחאה תעבור פאזה".

- מה תהיה הפאזה הבאה של המחאה?

"האופציה שתפרוץ מחאה אלימה תתממש לדעתי בעשר או עשרים השנים הקרובות. כרגע לרוב המוחים יש מה להפסיד. המחאה בישראל הייתה לא ממוקדת. גם האיש שמשכיר לי דירה ויש לו עוד 17 דירות, הפגין".

- יש כאלה שטוענים שהמחאה עברה לפוליטיקה. יאיר לפיד הניף את הדגל ועושה עבודה, גם אם לא תמיד מוצלחת, אבל הוא מנסה.

"זה תיאור יצירתי. גם אובמה רצה לעשות דברים. אם המחאה התמצתה בלפיד, זה מביע מצב מחורבן של בואו נשנה, בלי להגיד מה רוצים לשנות. את המודל הקפיטליסטי שהשתרש כאן גם לפיד לא יכול לשנות. מס ירושה יכול להיות ההבדל האידיאולוגי. למה לא להטיל מס על מי שמוריש מעל 12 מיליון שקלים? זה איך אתה רואה את האדם מול החברה".

- אתה מתכוון לפערים חברתיים.

"יש את המחשבה שחברה צריכה לחשוב שוויון לפני צמיחה, שלא יהיו פערים כל-כך גדולים בין עשירים לעניים וזה לא קורה בישראל. אי שוויון הוא הבעיה האקוטית שלנו".

- ואיך מטפלים בה?

אני לא כלכלן ולא אכנס לפרטים טכניים, אבל צריכה להיות יותר מעורבות ממשלתית בכלכלה".

- וככה אתה מחסל לגמרי את השוק החופשי.

"נו, השוק החופשי לא קדוש בעיניי. אני בעד ההשקעות בחינוך ובתרבות, שמשנות ה-80' בנסיגה. אני רוצה שיהיה איזון. אחרי 2008 אי אפשר לדבר על שוק חופשי בשום מקום בעולם. איזה שוק חופשי זה כשמלאימים אפילו בנקים?".

- אני מרגישה שאני מדברת עם שלי יחימוביץ'.

"אני מרגיש יותר קרוב לשלי יחימוביץ' מאשר אלייך. הרבה מהעמדות שלה נכונות, אבל יש לה טעות אחת - המחשבה שוועדים גדולים יגנו על העובדים. לא הייתה סולידריות כזו בישראל. יותר ממחצית מהעובדים מרוויחים בישראל פחות מ-6,000 שקלים. זה לא ייפתר מהרצון הטוב של בעלי ההון, אלא בזכות ועדי עובדים".

- בוא נחזור אליך. ערכת שתי סדרות והפסקת. התשלום לא היה אטרקטיבי?

"אני טוב יותר בבחירת הספרים ופחות בעריכה. עורך הוא טפיל על עץ של מישהו אחר. הגעתי למסקנה שזה לא מעניין אותי, ושזה בא על חשבון הכתיבה שלי, והתחלתי יותר ללמד, מה שהוציא אותי מהבדידות מול המסך ושיפר לי את המצב רוח. בשנה וחצי האחרונות אני נורא נהנה מזה".

- והאפיזודה הפוליטית של "התנועה החדשה" שבה היית מעורב, חלפה?

"זה היה הכישלון הפוליטי הראשון והאחרון שלי. חשבתי שאפשר לשנות את מרצ, וטעיתי".

- יכולת להצטרף לתנועה אחרת ולהילחם בבעלי ההון והשחיתות.

"הבעיה היא לא שחיתות אלא סטרוקטורה. לפיד הוא דוגמה טובה. הוא לא מושחת בכלל, אבל יש לי ויכוח אידיאולוגי עמוק איתו. גם נתניהו לא מושחת, אבל יש לו אישיות פרנואידית, כמו להרבה סופרים".

- פוליטיקאי חייב להיות פרנואיד. לא כך?

"אני לא פרנואיד. את זה למדתי מאבא - זאת הייתה נקודת התורפה שלו כפוליטיקאי. הבטחתי לאימא ז"ל לפני שנפטרה, שאני לא אכנס לפוליטיקה. יכול להיות שהייתי משפיע יותר, אבל אני לא יודע איפה הייתי יכול להשתלב, בטח לא במפלגת העבודה. עד שהתחלתי לכתוב הייתי בן אדם אחר לגמרי. אני נכנס לספר ועושה עיבוד לשדים שלי. אימא וחברה שלי תמיד אמרו, שאם יש משהו שבו אני חרוץ, זו הכתיבה".