נס המרד הונף בליכוד

לתשומת לבו של הקורא בנימין נתניהו: בחודש יוני 2021 אמורות להתקיים בכנסת הבחירות לנשיא ה-11 של מדינת ישראל. אם אתה מתכנן להישאר עד אז בפוליטיקה (ברור שזו התוכנית, אם לא של נתניהו אז כנראה של רעייתו), מוטב להתחיל להיערך כבר מעכשיו: את התככים המזימות והקומבינות כדאי לרקוח מבעוד מועד, ואם לא עכשיו ב-2014 אז לפחות ב-2020.

ככל שמוסד ראש הממשלה בישראל ונתניהו קשרו קשר לנצח-נצחים, כך נותרו הוא ובית הנשיא קווים מקבילים שאף פעם לא נפגשים.

בשנת 1998 בקדנציה הראשונה שלו ניסה נתניהו להדיח את עזר ויצמן מבית הנשיא. למה? כי ויצמן חטא בחטא שעליו אין כפרה (אותו חטא שבגינו הפך ראובן-רובי ריבלין לאויב המשפחה): ויצמן העז להתבטא בחופשיות ולקדם מדיניות משלו. נתניהו ניסה להנחית עליו את הגרזן כשפעל לבחירתו של שאול עמור על-חשבונו של ויצמן, וכשל.

רק בשנת 2000, כשהיה מחוץ לפוליטיקה, הצליח הליכוד לראשונה לבחור נשיא מטעמו. ב-2007 הוא תמך בריבלין, וריבלין הפסיד, ב-2014 נתניהו עשה הכול כדי לטרפד את ריבלין, וריבלין ניצח.

כשלעצמו, המאחז הפוליטי שממוקם ברחוב הנשיא 3 בירושלים איננו נכס אסטרטגי בעל חשיבות של ממש. את הגלולה המרה של הנשיא ריבלין נתניהו יצליח לבלוע בלית ברירה. הוא כבר בלע גלולות מרות מאלה: יותר משקשה לו התמונה של ריבלין בבית הנשיא, כואבת לו השותפות שנכפתה עליו עם שנוא נפשו נפתלי בנט, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה.

הסיפור כאן הוא הסדק המשמעותי שנבקע במעמדו הפוליטי.

נתחיל בליכוד: כבר יותר משבע שנים שבמפלגת השלטון מתקיים מצב שלא התקיים בה דורות: מנהיג אחד שולט מלמעלה וכולם רוקדים לפי החליל שלו. עדה שקטה וצייתנית של שרים שנשמעת להוראותיו ומתכופפת בפני שיגיונותיו. איש מהם לא מעז למרוד, שלא לדבר על התמודדות ראש בראש.

איפה הימים שבהם היה הליכוד זירה לקרבות בין פוליטיקאים בכירים: אריאל שרון ודוד לוי סנטו ביצחק שמיר; אהוד אולמרט ושרון הקשו על חייו של נתניהו בקדנציה הראשונה; נתניהו זינב בשרון בכל הזדמנות - כל זה לא היה מאז שחזר נתניהו ללשכת ראש הממשלה.

בפעם היחידה שאחד משריו ביקש להביע את מחאתו הפומבית, הוא פרש מהפוליטיקה והחל לרקום הכנות למפלגה חדשה. לא עוד. המהלך שעשה גדעון סער בהתמודדות לנשיאות יירשם כנקודת הציון המשמעותית ביותר בצמרת הליכוד מאז שבו לשלטון לפני חמש שנים.

לראשונה העז שר ליכוד בכיר להניף את נס המרד מול ראש הממשלה. סער לא עשה זאת באופן סולידי או חרישי, אלא טיפס על הגבעה הגבוהה ביותר וממנה הכריז מלחמה. אחרי המלחמה הגלויה שאסר סער על מנהיג מפלגתו, הצעד הבא המתבקש הוא התמודדות בפריימריז הבאים על הנהגת הליכוד. זה לא שבהתמודדות כזו הוא בהכרח ינצח את נתניהו. גם שרון לא ניצח את שמיר ונתניהו לא גבר על שרו - אבל בעצם התייצבותם כאלטרנטיבה הם סימנו את הדרך להמשך.

בניגוד למצב ששרר בליכוד (ובמדינה כולה) בשנים האחרונות - המשך שלטונו של נתניהו הוא כבר פחות מובן מאליו משהיה. המזל שלו הוא, שיותר משבכירי מפלגתו מואסים בו הם מתעבים זה את זה ומתקשים להתאחד מאחורי מועמד אחר.

במהלך מערכת הבחירות הקודמת הסגיר נתניהו, בלי שהתכוון, את הלך מחשבתו האמיתי: "הם רוצים להפיל אותי", אמר בזעזוע כשהתייחס לראשי מפלגות המרכז-שמאל, כאילו אין דבר טבעי ולגיטימי יותר בפוליטיקה מאשר מפלגות אופוזיציה שמעוניינות לנצח בבחירות את ראש הממשלה המכהן. מוטב לנתניהו שיתחיל להיערך למאבקים שמצפים לו בשנה הקרובה: ה"הם" שעליהם מדובר אינם עוד רק ראשי המפלגות היריבות במרכז-שמאל. כעת כבר מדובר בלא מעט פעילי שטח ובבכירים במפלגתו, וכן בשותפים קואליציוניים בעבר ובהווה. "הם" מתחממים על הקווים, ו"הם" אכן מעוניינים להפיל אותו.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10