השופט דוד רוזן / צילום: תומר אפלבאום
אני מבקש להיכנס, אולי קצת באיחור, לעניין פסקי הדין של השופט דוד רוזן בפרשת הולילנד. עם פרסומם אפשר היה כמעט לשמוע בחלל האוויר את אנחת ההפתעה. במיוחד על 6 שנות המאסר שנגזרו על אורי לופוליאנסקי, שהיה בעת הפרשה סגן ראש עיריית ירושלים, אדם בעל דעה והשפעה בהליכי הקמת שכונת הולילנד.
לופוליאנסקי חלה בסרטן וציפה להקלה בעונש בשל כך. שופטים נוהגים בדרך-כלל "להיכנע" למחלות של עבריינים כי זה נראה אקט נורא אנושי, ולכן כמעט מובן מאליו ללכת לקראת החולה-העבריין. רוזן כבר הוכיח שהוא לא תאב "אהבת" הציבור, אותה אהבה זולה שנקל להשיגה על חשבון דברים חשובים יותר.
ואולי הבין רוזן שתמיכה ציבורית אמיתית מקבלים בדרך-כלל כאשר עושים את הדבר הנכון. אדם עבר עבירה - יש להענישו. אם יש לאותו אדם נסיבות מיוחדות, הן יטופלו במסגרת הכלא.
רבים מאיתנו עדיין זוכרים את יהושע בן-ציון, מנכ"ל בנק א"י-בריטניה, שנכלא על מעשי שחיתות שעשה בבנק. הוא קיבל 12 שנות מאסר, אולם השתחרר כעבור 3 שנים, לאחר שהצליח "לעבוד" על מנחם בגין, ראש הממשלה ושר המשפטים, שהוא חולה נוטה למות. הוא חי עוד שנים רבות לאחר שחרורו.
בריאות כיצרן רחמים
מאז ומתמיד הייתה בריאותו של אדם משמשת אותו כדי לייצר רחמים כלפיו לאחר שסרח. לא תמיד הייתה מחלה בנמצא, ורק לעתים רחוקות היא קשה כפי שהעבריין מתאר.
רוזן סירב ללכת בתלם הזה. אולי הוא אפילו חושב שלעשות זאת פירושו לעוות את דברי וכוונת המחוקק. כך או אחרת, רוזן הלך דרך ארוכה בגזרי הדין. מיד היו שהוציאו לו שם של אדם חסר רחמים, והרבו להשמיע שאפשר היה "להסתפק" בפחות - 4 שנים ואפילו שנתיים.
כאשר רוזן החליט להדוף את דברי "שוחרי הטוב" הללו, הוא עשה שירות ענק - לא לחוק, בהכרח, כי החוק לא משתנה כתוצאה מכך, אבל בהחלט למטרה של אכיפת החוק.
עבריינים כבר התרגלו לשגרה של פעולה אסורה שאליה מתלווה עורך דין צמרת המסיר עבורם את ההדורים אצל שופט רחמן, או טיפש או אדיש. רוזן אמר: 'לא אני, רבותיי. אני לא אאפשר שעורכי דין ושולחיהם יסובבו אותי ואת המערכת בכחש. אסור לי להרשות זאת, כי אני מוניתי להיות שומר החוק'.
רוזן יצר הרתעה ברורה. לאפשר לחולים, אמיתיים או מתחזים, ללכת הביתה - זו לא אנושיות, אלא בלגן. אם יתר השופטים יילכו בעקבות החשיבה של רוזן, יהיה לזה סוף. במקום "לרחם" על עבריינים חולים, מדומים או אמיתיים - רוזן בחר לדאוג לציבור.