מיכה לינדנשטראוס / צילום: יונתן בלום
משפט
- מתי ידעת לראשונה שתהיה משפטן?
"משחר נעוריי, עוד בהיותי תלמיד בגימנסיה ביאליק בחיפה. התפרפרתי, סליחה על הביטוי. הייתי בא לבית-הספר, יושב שעה-שעתיים, ולאחר מכן, כנער, החל מגיל 12, הולך לבית המשפט השלום בעיר, יושב שם ושומע משפטים. יום אחד פנתה אליי שופטת השלום הראשית דאז, מרים ורלינסקי, שלימים ישבתי איתה כשופט, ואמרה לי: 'קום בבקשה". קמתי. שאלה: 'באיזה בית-ספר אתה לומד?'. 'בגימנסיה ביאליק'. 'אז מה אתה עושה כל יום בבית המשפט? ולמה אתה לא בבית-הספר?'
"אמרתי לה שאני מתעניין בנושא ומעניין אותי להיות נוכח במשפטים. היא שאלה אותי: 'מה שם משפחתך?'. עניתי לה. ואז היא אמרה: 'או, אני מכירה את אביך. הוא חבר מועצת העיר ומנהל בנק. אני אספר לו שבמקום לבקר בבית הספר אתה מבקר בבית המשפט'. בלית ברירה, תקופה מסוימת נאלצתי שלא להשתתף בדיונים, אבל אחרי כמה שבועות או כמה חודשים חזרתי לסורי. אגב, השופטת לא אמרה מילה לאבי".
- מה הייתה ההשפעה המעצבת ביותר על אישיותך כעורך דין?
"ראשית, אהבת מקצוע המשפטים והאפשרויות הגלומות בו לעשיית צדק. ושנית, הצבא. כשסיימתי את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, הייתי צריך לעשות התמחות. פניתי לצה"ל, לפרקליט הצבאי הראשי, אלוף-משנה מאיר שמגר, והצעתי לו שאתמחה בפרקליטות הצבאית. שמגר קיבל את פנייתי וכך נעשיתי מתמחה בפרקליטות הצבאית בחיפה. אחרי שירות חובה נשארתי בקבע עוד כ-10 שנים, כיהנתי כתובע צבאי ועסקתי בעיקר בתחום הפלילי.
"לימים פרצה מלחמת ששת הימים, ואחריה מינו אותי ליועץ המשפטי באזור השומרון, שכלל, בין השאר, את הערים שכם, ג'נין וטול-כרם. בתקופה זו הקמתי בשכם את המערכת השיפוטית הצבאית, ויצרתי מערכת יחסים חסרת תקדים עם ציבור עורכי הדין והמשפטנים הפלסטינים. נוצרו גם יחסים מיוחדים עם תושבי שכם, שבאו ושמעו את המשפטים שהתקיימו אצלנו בפומבי בבית הדין הצבאי. היחסים הללו ליוו אותי שנים ארוכות, דרך טלפונים וביקורים".
- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?
"העצה הטובה ביותר שקיבלתי הייתה להתמנות לשופט במערכת השיפוט. הייתי מבקר המדינה 7 שנים ו-3 חודשים ובכל אותו הזמן נשאלתי: 'תגיד, אינך מתגעגע לבית המשפט? הרי היית נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השני בגודלו במדינה'. ואני אומר לך, בתקופה זו באמת התגעגעתי לתקופת כהונתי כשופט".
- מה הרגע המאושר ביותר בקריירה שלך?
"אחד הדברים האהובים עליי ביותר הוא כדורגל. שיחקתי כמה שנים בתפקיד השוער במסגרת הליגה למקומות עבודה בירושלים בקבוצה של הפועל ומוסדות ההסתדרות בירושלים. ועד היום, אני רואה זאת כאחת התקופות המאושרות בחיי.
"הרגעים המאושרים ביותר בקריירה שלי היו בחירתי ברוב גדול מאוד על-ידי מליאת הכנסת לכהונת מבקר המדינה ולנציב תלונות הציבור על-פי החוק למשך 7 שנים, וקודם לכן מינויי כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה".
- מה הדבר הכי מפחיד בלהיות עורך דין?
"לייצג נאשם חף מפשע ולהיכשל בדרך ההגנה עליו, דבר שמוביל להרשעתו של אדם על לא עוול בכפו ולעיתים לריצוי עונשי מאסר ממושכים".
- מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בבית המשפט?
"סחבת מיותרת לחלוטין בטיפול בתיק המוגש לבית המשפט, כאשר הצדדים מחכים, לעיתים, חודשים ארוכים לעשיית דין. הסחבת הזו היא בעוכריה של המערכת השיפוטית ופוגעת בתדמיתה הציבורית".
- האם יש לך טקס הכנה קבוע לפני הופעה בדיון חשוב?
"אני נוהג להתכונן ארוכות לכל נושא אפשרי שיש לו סיכוי לעלות בדיון חשוב. אני מאתר ועובר על הליכים קודמים בפרשה הרלבנטית ובודק מה ההתייחסות בארצות מתקדמות לסוג הנושא ולסוגיות שבהן אני דן - היינו, מה נקבע בתקדימים בעלי משקל בסוגיות דומות בעולם".
- לו היית יכול לנוע בזמן, באיזו תקופה של המשפט הישראלי היית בוחר לפעול?
"הייתי בוחר את נושאי הפסיקה בתחילת שנות המדינה, במעבר השלטון מידי הבריטים למדינת ישראל. זו תקופת הבראשית, שבה עוצבה בפסיקה מערכת המשפט בארצנו".
- לו היית פורש כיום מהמקצוע, מה היית עושה במקום?
"הייתי חוזר לכתיבה ספרותית בפרוזה במסגרת סיפורים קצרים, כפי שנהגתי במשך שנים ובהתמדה. הייתי ממשיך, כמובן, גם ביצירה המשפטית, באמצעות כתיבה על סוגיות משפטיות שהציבור מתלבט בהן: חזקת החפות, הספק הסביר וכו'".
- ספר בדיחה על עורכי דין שמצחיקה אותך.
"אני שומע בדיחות רבות וצוחק הרבה, אבל לצערי, שוכח אותן מהר מאוד. אני מבין שזו לא הבעיה שלי אלא של רבים".
אנושיות
- מה מצחיק אותך?
"אני מרבה לצחוק בתוכניות מבדרות בטלוויזיה ונהנה מאוד מסיפורים הומוריסטיים".
- מה מעציב אותך?
"מעציב אותי מצב העוני בארץ. בעיקר הפגישות הקשות עם רבבות ילדים עניים שהוריהם מתקשים לקיים את המשפחה בכבוד. מעציב אותי לראות את ניצולי השואה, שעברו מסכת חיים קשה ובערוב ימיהם נאלצים להיאבק על קיומם. מעציב אותי שמצב העוני מוצא ביטוי לאחר פרסום הדוחות הנוגעים בדבר בראש חוצות, אך תוך ימים ספורים הדברים נשכחים כלא היו".
- מה מרגש אותך?
"ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מרגשים אותי סיפוריהם של ניצולי השואה שעברו את הגיהינום במחנות ההשמדה, וסיפוריהם של חסידי אומות העולם, שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם ובזכותם ניצלו קורבנות לא מעטים. וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מרגשים אותי סיפוריהם של הנופלים במערכות ישראל שתרמו את חייהם לעם ולמדינה ושל בני משפחותיהם.
"מה שעוד ריגש אותי במיוחד במהלך חיי אלה שני אירועים שקשורים באדולף אייכמן. אבי, אהרון-ולטר לינדנשטראוס, היה עורך דין בברלין. כשהנאצים עלו לשלטון, הם לקחו לאבא את רישיון עריכת הדין והוא הפך לאחד ממנהלי המשרד הארץ-ישראלי בברלין מטעם הסוכנות היהודית, אחראי על יציאת יהודי גרמניה. ב-38' אבי קיבל הוראה להתייצב בפני אייכמן בווינה יחד עם משלחת של ראשי יהדות גרמניה. אבא נסע עם חבריו, עובדי הסוכנות היהודית, וכשהגיעו לווינה התברר שאייכמן שיכן את עצמו ואת עוזריו בארמון רוטשילד, שנחשב עד היום לאחד הבניינים היפים ביותר בעיר.
"שם, בארמון רוטשילד, הייתה שיחה בין אבי לבין אייכמן, שפתח באיומים קשים מאוד כלפיו, ואמר לו: 'דע לך, שאתה לא דואג מספיק להגירה של יהודי גרמניה לארץ-ישראל, ועל כך תיענש. איך שלא תהיה, ראה את עצמך באחד ממחנות הריכוז, ואז תבין למה אני מתכוון'. אייכמן לא הסתפק באיומים על אבא ודאג להתעלל גם בשאר חברי המשלחת כשעשה להם תרגילי סדר.
"האירוע השני שקשור באייכמן היה שנים רבות לאחר מכן, כשהיועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, הזמין את אבי לתת עדות במשפט אייכמן. אבי, שהיה אחד העדים היחידים שזיהו את אייכמן מאחר שניהל איתו משא-ומתן, סיפר על המפגש שלו איתו ב-38', על האיומים שספג מאייכמן וגם על הניסיון לחסל אותו ברכבת. באחת הנסיעות שלו, התנפלו עליו 2-3 אנשי גסטפו וניסו לדחוף אותו דרך החלון החוצה. איך הוא ניצל? אישה שהייתה ברכבת אמרה לאלה שניסו לזרוק את אבי מהחלון: 'אם תמשיכו בפעולה הברוטלית שאתם עושים כלפי אזרח, אני מודיעה לכם שאני אפרסם את זה. אני עיתונאית אמריקאית, הנה התעודות שלי'. ואז הם הפסיקו. מי הייתה האישה הזאת? אנחנו לא יודעים.
"בסופו של דבר, במארס 1939 עלינו ארצה, אבא, אמא מרגרטה ואני. זה היה זמן קצר מאוד לפני כיבוש פולין בידי הגרמנים. והנה, לפני כחצי שנה, קיבלתי טלפון מאדם מבוגר מאוד בחיפה ששמו יוסי שטרן. הוא סיפר לי את הסיפור הבא: 'אבא שלך אירגן רכבת שעצרה בלילה מסוים ב-38' במספר תחנות בערים גדולות בגרמניה. הוא היה זה שאירגן שבכל אחת מהערים הללו יחכו עולים פוטנציאליים שהיו להם סרטיפיקטים לעלות לארץ-ישראל, אסף אותם ברכבת והסיע אותם לנמל טריאסטה שבאיטליה'. ברכבת היו בין 400 ל-700 איש, ביניהם אותו יוסי שטרן, אבל אבי, בצניעותו, אף פעם לא סיפר את הסיפור הזה.
"בזמן מלחמת המפרץ קיבלתי הזמנה מחברי הארגון של שופטי אוסטריה המכהנים. הם הזמינו אותי להתארח בוועידה שלהם. ואיפה הוועידה התקיימה? בארמון רוטשילד בווינה. כשהוזמנתי לנאום, פתחתי את דבריי ואמרתי: 'קודם כול, תודה שהזמנתם אותי. שנית, במקום שבו אני, שופט מחוזי מישראל, עומד עכשיו בפניכם, עמד בשנת 1938 אבא שלי ונחקר ארוכות על-ידי אדולף אייכמן בנושא עליית יהודי גרמניה. תראו איך המעגל נסגר: אני, שמייצג את שופטי ישראל, מוזמן להופיע באוסטריה, באותו מקום שאייכמן הטיל את חיתתו ואיומיו על יהדות אוסטריה וגרמניה, באמצעות איומים על אבי'. השופטים האוסטרים, היו שם כמעט אלף איש, קמו על רגליהם, כיבדו אותי במחיאות-כפיים סוערות, ואני הרגשתי שניצחנו. או כפי שאומרים, 'עם ישראל חי".
- מה מכעיס או מקומם אותך?
"מכעיסים אותי חוסר אנושיות, חוסר יושר אישי, עורמה, חוסר הגינות, חד-צדדיות, שחצנות, אכזריות, וגם חוסר חמלה על שכבות חלשות בחברה, כולל חוסר חמלה והתאכזרות לבעלי-חיים. מקוממים אותי מתחסדים, חסרי יושר אישי, תככנים, משמיעים דברי בלע ורכילות מרושעת, ודוברי שקר".
- על מה אתה מתחרט?
"על כך ששנות חיי חלפו מעליי בפעילות מקצועית וציבורית, ענפה אמנם, בלי שמיציתי את כל יכולתי כאבא ל-3 בנותיי וכסבא ל-11 נכדיי".
- מה עשוי לשבור את רוחך?
"עוול ואי-צדק".
- מתי צחקת בפעם האחרונה?
"לאחרונה צחקתי ממערכוני הגשש החיוור ששודרו ביום העצמאות".
- למה אתה מתגעגע?
"לתקופת שירותי בצבא הקבע, ובמיוחד לתקופת כהונתי כיועץ המשפטי של צה"ל בשומרון".
- באיזו אמונה טפלה אתה מאמין?
"איני מאמין כלל באמונות טפלות".
אנשים
- את מי אתה מעריץ? מי מעורר בך השראה?
"אני מעריץ את לובה אליאב, ז"ל, ממנהיגי המדינה, איש תרבות ועשייה, ישר-דרך והגון, שדרכו יכולה לשמש דוגמה ומופת למנהיגות הקיימת. הערצתי גם את אבא שלי על יושרו ועל הגינותו; ולא רק אני, מסתבר. אבי היה יו"ר האופוזיציה במועצת העיר במשך כמה קדנציות מטעם מפלגות הציונים-הכלליים, הליברלים ואחר-כך גח"ל; 3 פעמים הוא היה מועמד לראשות העיר מול אבא חושי, בחיפה האדומה".
החיים
- מה מניע אותך לקום בבוקר?
"לדעת שיש לי לוח פגישות עמוס מאוד, עם סדר-יום ודיונים בנושאים מעניינים, מעשיים ובני ביצוע, המחייבים לעיתים ויכוח נוקב וחד, וראיית עתידית נכונה ככל שניתן".
- מהו המאכל האהוב עליך?
"אוכל איטלקי וממולאים שונים".
- מהו הצליל האהוב עליך?
"צלילי האופרה בביצוע מיטב הזמרים והמקהלות בעולם".
- מה חסר לך בחיים?
"אם הייתי מקבל עוד כמה שעות ביום מעבר ל-24 שעות, הייתי יכול לעשות בהן שימוש בכתיבת פרוזה, כפי שעשיתי במשך שנים בכמה במות בארץ ובכמה טורים ספרותיים".
- כיצד היית רוצה למות?
"אני איש אופטימי. אני לא חושב על זה".
רזומה
בן 77. נולד בברלין וחי בחיפה. נשוי לסימה (68), אב לדליה (48, יועצת חינוכית ומרצה בטכניון), אילונה (47, שופטת שלום בטבריה) ושרון (43, מורה ובעל תואר בארכיאולוגיה), סב ל-11 ("יש לי קבוצת כדורגל")
מבקר המדינה הפופולרי והתקשורתי ביותר שידענו בניגוד לקודמיו, פרסם תחקירי ביניים בנוסף לדוח השנתי. כונה על-ידי מבקריו "רודף סקופים" ו"שר הגיליוטינה"
שימש כתובע צבאי וכיהן כנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה. זיכה את נאשמי האונס בשמרת, אך העליון הפך את פסק הדין. מנכ"ל קרן הנאמנות למען הפליטים. יו"ר שבי"ל (עמותת "שקיפות בינלאומית ישראל"). יו"ר התנועה לארץ-ישראל טובה. יוזם צעדת ירושלים. מחבר הספרים "עדר בשדה האש: תסכית", "שלושה צעירים באפור" ו"משפט שבלב: סיפורים"