"תישאר עם הכאב, אל תתעלם ממנו! זה הכאב שלך, זאת היד הבוערת שלך, היא ממש כאן. אל תנסה ללכת ל'מקום בטוח', אל תנסה לחשוב על דברים אחרים. זה הרגע הכי גדול בחיים שלך ואתה מנסה לנדוד במחשבות שלך למקומות אחרים! תישאר כאן"
["מועדון קרב", תסריט: ג'ים אולס, מבוסס על ספרו של צ'אק פאלאניוק]
זיו צוויגהפט היה בן 18 כשחווה את הפציעה המשמעותית הראשונה שלו. זה קרה לו במהלך טיפוס הרים בטורקיה. הוא מעד, חטף מכה קשה בראשו ושבר את רגלו. השבר היה פתוח כשניסו לחבר את שני חלקי הרגל והוא כמעט איבד הכרה מרוב כאב. הוא סירב לקבל חומרי הרדמה גם כשתפרו את מצחו. החוויה הזו, הוא מספר, עיצבה במידה רבה את אישיותו, ואפשר להבין עד כמה: כיום הוא ממשיך במירוצי האולטרה מרתון - פעילויות שלוקחות את גוף האדם אל המצבים הקיצוניים ביותר האפשריים - במקביל לעבודתו כדוקטורנט במכון ויצמן, החוקר את השעון הביולוגי (לצד ד"ר גד אשר).
יש משהו כמעט מטריד בעובדה שבזכות פעילותו המדעית, צוויגהפט יודע - אפילו יותר מיודע, מרגיש ממש, על בשרו - את מה שעובר על הגוף שלו בשעת הפעילות המאומצת של האולטרה מרתון. קצת כמו להתעורר מהרדמה באמצע ניתוח. מצד שני, מדובר במודעות שוודאי מביאה איתה רמות חדשות של הארה.
כששואלים את צוויגהפט, 30, על הדברים האלה, הוא מנסה להוריד את הדיון ממפלס הפואטיקה אל קרקע המציאות: "תראי, אני חושב שכל אחד מגיב בצורה שונה לדברים האלה. ברור שלא הייתי ממליץ על אולטרה מרתון לכל אחד".
- אבל איך אתה מתמודד עם המודעות הזו, מה אתה עושה איתה במהלך הפעילות?
"אני אתן לך דוגמה קונקרטית: במירוצים מופעל לחץ כבד על הכליות. עכשיו, אני מבין את התהליכים ויודע לנטר את המצב - לפי כמות שתן, צבע השתן. תוך כדי המירוץ אני מבצע בדיקות על עצמי. אני יודע כמה אני שותה, אני רואה כמה אני משתין, אני רואה את הצבע של השתן. הניטור הזה גם גורם לי להבין שצריך לדעת מתי לשים את הגבול. בתחרות האחרונה בארץ, למשל, הפסקתי באמצע כי ראיתי שאני לא מצליח לתת שתן. תמיד אפשר לתת עוד צעד, השאלה היא מה הנזק הנגרם.
"הכי חשוב זה הבגרות. המון אנשים לא מצליחים להגיע למרחקים האלה כי הם לא יודעים לנוח. יש לי צ'ק ליסט מאוד ברור, ואם אני לא עומד בזה אני אומר שלום ולהתראות. אני תמיד צריך להיות בקונטרול. אני אדם בריא בגופי ובנפשי וזה הרבה בזכות הריצה".
צוויגהפט הספיק להשתתף כבר בעשרה מירוצי אולטרה, שהאחרון שבהם, סובב דולומיטים (רכס הרים באלפים) - היה מירוץ של 120 קילומטרים, מהם שישה קילומטרים בטיפוס.
צוויגהפט עשה את המסלול הזה ב-18 שעות, והגיע למקום 83 מתוך אלף משתתפים. ההבדל בינו לבין העשרות שהקדימו אותו הוא שהם עושים את זה כמקצוע, ואצלו זה אמנם אורח חיים, אבל כעיסוק הוא עובד במכון ויצמן. את האימונים המפרכים וזוללי הזמן והאנרגיה הוא דוחס בשעות היממה שאינן מוקדשות לעבודה, לבת הזוג שלו, ולשאר פעולות יומיומיות. הם כוללים חצי מרתון על בסיס יומי, תרגול בריצה בגובה ופיזיותרפיה. "מן הסתם אני ישן פחות מרוב האנשים", הוא אומר בחיוך.
- איך משלבים הכול ביחד?
"ברור שקשה, אבל הפעילויות האלה משלימות זו את זו. ביום אני עובד בעיקר עם הראש, ובערב, כשאני יוצא לרוץ, המחשבות עוברות תהליך סינון. אני משחזר את מה שעבר עליי ביום, שואל את עצמי אם עשיתי את הפעולות הנכונות, מעבד את המידע. מדענים הם ספורטאים למרחקים ארוכים".
- קרה לך שבמהלך הריצה פיצחת בעיה שלא הצלחת לחשוב עליה במשך היום?
"אני לא זוכר מקרה ספציפי, אבל החשיבה התחדדה, וכך גם היכולת להכיל. היכולת שלי לתפקד תחת מצבי לחץ גבוהה יותר, כי כבר הייתי במצבים האלה. שום דבר כמעט לא מוציא אותי מהכלים".
להשתמש בג'ט לג
למירוץ האחרון, בדולומיטים, הגיע צוויגהפט לאחר כנס מדעי בן שבועיים בארצות הברית. המסלול החל בעיירה האיטלקית קורטינה ד'אמפצו. מאחר ששעת תחילת המירוץ הייתה 23:00, צוויגהפט החליט לשמר את הג'ט לג שלו: "העברתי את הזמן, כדי שבשעת הזינוק השעון הביולוגי שלי יראה בוקר. זאת הייתה החלטה טקטית".
- זה משהו שאתה יודע לתפעל בזכות הידע שצברת במחקר שלך על השעון הביולוגי.
"נכון. השעון הוא מנגנון עצמאי שיודע למדוד כמעט 24 שעות, ולכן צריך לסנכרן אותו מדי יום לשעה הנכונה ביום. הסנכרון הזה מתבצע על-ידי אור ומזון. אורח החיים המודרני, במיוחד התאורה המלאכותית והמזון שנמצא בשפע, מקשים עליו לתפקד, ולכן אנו רואים כל מיני מחלות שקשורות לזה".
- באילו תנאים השעון מסונכרן בצורה אופטימלית?
"השעון המרכזי שנמצא במוח משפיע על שעונים נוספים בגוף. עד לא מזמן*חשבו שיש רק שעון מרכזי אחד, זה שממוקם במוח, אבל היום אנו יודעים שבכל איבר וכמעט בכל תא יש שעון שמתקתק. בעוד שהשעון המרכזי מודד את הזמן באמצעות האור, השעונים באיברים הפנימיים לא חשופים לאור, והמזון הוא זה שמודד את הזמן שלהם.
"בחיי היומיום זה נעשה בתהליך לא מבוקר וזה מוביל למחלות. הרי מה זה ג'ט לג? זו תופעה של חוסר סנכרון בין השעון המרכזי לפריפריאלי. חוסר הסנכרון הזה מוביל לעייפות, לכאבי ראש, לבחילות, לתחושה כללית לא טובה. כשאנחנו אוכלים בלילה אנו מסמנים לגוף שעכשיו זה יום, ואז נוצר שוב חוסר סנכרון. לתזמון של צריכת המזון יש חשיבות רבה, ולאו דווקא כמות הקלוריות קובעת אם נשמין או לא".
- ואת זה אתם מנסים לפתור במעבדה שלכם?
"כן. אני מדבר על מצב שבו, באמצעות בדיקת דם ואמצעים נוספים, יהיה אפשר לדעת את הפרופיל של הגנום של כל אחד, ובנוסף גם של אוכלוסיית החיידקים שמתקיימת בו, ולפי זה נדע להמליץ על מאכלים מסוימים בזמנים מסוימים".
- בעוד כמה זמן זה יהיה אפשרי?
"המחקר מנסה לבנות מעגל נתונים מאוד רחב, שממנו מנסים לבנות כמה כללי אצבע, שיאפשרו, בעוד איקס שנים,* לשייך אנשים לקבוצה מסוימת, ובהמשך לזה ניתן לקשור זאת גם לשעון הביולוגי".
- בוא נחזור למירוץ. בלבלת את השעון הביולוגי שלך, ואז יצאת בלילה?
"נכון. ובריצת לילה אתה לא כל-כך מודע למצב שלך. כל התפיסה שלך היא אלומת אור, כל העולם מתרכז בכמה מטרים שלפניך".
המחצית הראשונה, הוא מספר, הייתה פשוטה למדי ובלי יותר מדי אתגרים. המחצית השנייה כבר הייתה סיפור אחר: ריצה בשלג, חציית נהרות, שורשים חשופים ובוץ.
- יש תחושת אופוריה בסיום?
"לא. מיד אחרי המירוץ הייתי חייב ללכת למלון, להתחיל בתהליך השיקום של הגוף".
תהליך השיקום כולל הכנסת הרגליים למי קרח, כדי להפחית את התהליכים הדלקתיים, ושתייה מרובה, כדי לאפשר לגוף להתנקות מכל חומרי הרעל והפסולת וכדי להקל על הכליות את פינוים.
"יש בתהליך הזה פירוק מסיבי של שריר, וישנו החלבון מיוגלובין", מפרט צוויגהפט. "כשהחלבון הזה משתחרר לזרם הדם, הוא יכול להיתקע על דופנות הכליות ולסתום אותן, מה שיכול להביא לאי-ספיקת כליות. מזהים את זה על-ידי צבע השתן, ולכן חיכיתי שהשתן יהיה בהיר, כדי לדעת שהכליות פתוחות ויכולות לסנן רעלים".
אחרי שנת לילה טובה ויום מנוחה, הוא חזר לעצמו. במשך כשבועיים אחרי מירוץ הוא מקפיד על תזונה עשירה בחלבונים, עד לחזרה לשגרה מלאה.
דגים זה חשוב, אבל יקר
האולטרה מרתון אינו ענף אולימפי. זה אומר, קודם כול, שהמדינה לא לוקחת חלק כלשהו במימון - לא באימונים ולא בתחרויות. המימון צריך להיות עצמי. מעבר לכך, זה אומר שצוויגהפט אינו מייצג את ישראל בתחרויות. "ביבי לא התקשר, ולא פרס ולא לימור לבנת", הוא אומר בחיוך מריר.
נושא המימון הוא כבד משקל: מלבד ביגוד מתאים ותזונה מסוימת, יש צורך גם בציוד ספציפי ובמכשירים שונים. בזכות גורמים שתורמים לצוויגהפט, ומעניקים לו חסויות (חברת ביגוד האקסטרים The north face, חברת הבית החכם KahaneABB וחברת משקפי השמש אוקלי הן הגדולות שבהן) הוא מצליח לקיים שגרת אימונים כלשהי. כך, למשל, גלעד וקסמן, מנכ"ל חברת ולוסיטי, יבואני בלאק דיאמונד, תרם לו מכונת היפוקסיה, המאפשרת לו לדמות את תנאי האוויר בגבהים, הדליל בחמצן.
"כשבדקו את הריאות שלי התברר שיכולת קליטת החמצן שלי היא פי שלושה מאשר אצל אדם רגיל", אומר צוויגהפט. "יש לי אוהל שמתיישב על המיטה, ואליו אני מזרים חמצן באופן דליל, כך שהגוף שלי עושה אדפטציה לגובה".
- ומה לגבי תזונה?
"לפני מירוצים אני מאוד מקפיד על תזמון הארוחה. בארוחות הבוקר אני אוכל מנה רצינית: ביצים, גבינות, בשר מאתמול, פסטה. הכול נכנס. אני מקפיד להכניס משהו בצהריים, זה מייעל את כל התהליכים בגוף, ובערב אני משתדל להסתפק בסלט, ואם אני רעב - לוקח פרוסה. דגים אני כמעט לא אוכל, פשוט כי זה יקר. החלבון שבדגים חשוב לי, אבל אני לא יכול לעמוד בהוצאות של מזון כמו שהייתי רוצה. במקום זה אני אוכל טונה. גם בשר אני לא אוכל כל יום. מעבר לכך, את הטיפולים הפיזיותרפיים אני מממן בעצמי. אם הפיזיותרפיסט שלי לא היה בא לקראתי, לא הייתי מסוגל לעמוד גם בזה".
- עד כמה התחום הזה מפותח בישראל?
"התחום מקבל תנופה. האנשים שעוסקים בו הם מאוד מיוחדים. רובם מבוגרים, ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. התכונות שנדרשות מאצן אולטרה הן תכונות שיש להן המון יתרונות בתעשייה, כמו יכולת לנהל פרויקטים. זה פרויקט גדול, שצריך לדעת לפרק אותו למרכיבים ולמדוד כל אחד מהם".
- תן דוגמה.
"קחי למשל את הפרויקט של סובב מון בלאן: יש שם המון גורמים, שצריך לתת לכל אחד מהם פתרון. האנשים שמתעסקים בזה הם בדרך כלל אנשים בעמדות בכירות, עם יכולת עמידה, נחישות, יכולת הצבת יעדים, התמדה, הישגיות, כושר סיבולת, התמודדות במצבי לחץ. אנחנו מביאים את הגוף לקצוות".
המירוצים הנבחרים, הרגעים הקשים
■ סובב מון בלאן (2010)
98 קילומטרים
15 שעות (14 שעות בגשם)
"הרגע שהכי זכור לי זה אחרי 30 קילומטרים בקצה העלייה, מטרים לפני הפסגה התחילו לי התכווצויות שרירים - חוץ מהאוזן נתפס לי כל שריר בגוף"
■ פרוספורט אולטרה מרתון ירושלים (מארס 2011)
105 קילומטרים
13:15 שעות
"חיכיתי באוטו עד לזינוק. אמרתי, אני לא רוצה לראות את המתחרים שלי. אחרי 200 מטר הובלתי מההתחלה וכל הריצה הייתי בטוח שהם מכבים את הפנס ראש וממש עוקבים אחריי - זה פרנויות"
■ מירוץ שליחים, הר לעמק, בצפון (מאי 2012)
217 קילומטרים
26:30 שעות
"עצרו אותי לשלוש שעות כי הייתי צריך לראות רופא. לקראת הסוף היו לי קצת הזיות. את אחד המלווים שלי שאלתי אם העדר שחלף על הכביש זה עזים או כבשים. אמרו לי שאין שום עדר"
■ סובב מון בלאן (ספטמבר 2013)
168 קילומטרים (9.6 קילומטרים טיפוס)
28:20 שעות
"באיזה שלב אחרי 20 שעות, השתן התחיל לשנות צבע והרגליים שלי כאבו. השתן התחיל להיות אדום ואחר כך בצבע קולה. ירדתי שלושה קילו במהלך המירוץ הזה"
■ הארץ המובטחת, מרתון מתל אביב לירושלים (מאי 2014)
144 קילומטרים
הפסיק באמצע
"אחרי 60 קילומטר התחלתי להקיא וראיתי שאני לא מצליח להשתין. מתוך החלטה מודעת לא לפגוע בבריאות החלטתי להפסיק"
■ סובב דולומיטים (יולי 2014)
120 קילומטר (6 קילומטרים טיפוס)
18:20 שעות
"היה לי הרבה עומס בעבודה, אז ההכנה לא הייתה אופטימלית. בחצי הראשון חשבתי שהמירוץ הוא קל וכיף, ואז הכול התהפך. היה שלג על המסלול, חציית נהרות, עליות, סלעים, שורשים"
כתבות
ני"ע
