רק חודש חלף מאז נחשף ב"גלובס" כי מנכ"לית רשת הספרים סטימצקי, איריס בראל, זכתה למענק שנתי של כ-650 אלף שקל (חמש משכורות), בזמן שהרשת בניהולה רושמת הפסדים כבדים ונתונה במשבר תזרימי שאינו מאפשר לה לשלם לספקיה.
כשניסינו להבין מדוע אישרו מנהלי קרן מרקסטון, בעלת רשת סטימצקי, את המענק המופרך לבראל (כמו גם מצנח זהב הזוי של מיליוני שקלים, בגין העברת הבעלות ברשת הכושלת שניהלה), המסקנה הייתה אחת - מבחינתם מדובר ב"כסף של אף אחד".
טוב, לא בדיוק של אף אחד. מדובר בכספים שקרן מרקסטון גייסה לפני כ-10 שנים מקרנות פנסיה בארץ ובחו"ל, אבל לא מכספם הפרטי של צמד מנהליה - אמיר קס ז"ל ורון לובש יבדל"א.
שני אלה הקפידו לגבות דמי ניהול אסטרונומיים של עשרות מיליוני שקלים לאורך שנות חייה של הקרן הכושלת, כיאה למודל חסר הסיכון לפיו פועלים מנהלי קרנות כדוגמת מרקסטון: כשהקרן מצליחה, הם שותפים ברווח, וכשהיא נכשלת - הם ממשיכים לקבל את דמי הניהול המובטחים.
השבוע התברר לנו שנורמות עקומות של תגמול שמן למנהלים שנכשלו כישלון חרוץ השתרשו לא רק בסטימצקי. דיווח שהעבירה לבורסה חברת אלביט הדמיה העלה כי בשנת 2013, בזמן שנוהלו מגעים להסדר חוב בחברת ההשקעות חדלת הפירעון, גרפו חמשת מנהליה הבכירים שכר מצרפי בהיקף של לא פחות מ-16 מיליון שקל.
נאמר זאת שוב: בשנה שאותה סיימה אלביט הדמיה בהפסד מונומנטלי של כ-1.5 מיליארד שקל(!), וקצת לפני שמחזיקי האג"ח שלה נאלצו להסכים לתספורת חסרת תקדים של 70% על חוב של 2.5 מיליארד שקל, גבו בכירי החברה שכר שנתי ממוצע של יותר מ-3 מיליון שקל כל אחד.
מי הם "הטאלנטים" שאותם מצאה אלביט הדמיה לנכון לתגמל בנדיבות כה רבה בשנה הקשה בתולדותיה? מדובר בבעל השליטה ונשיא החברה לשעבר, מוטי זיסר; ביו"ר הדירקטוריון היוצא, שמעון יצחקי (שיץ); בצמד המנכ"לים הנמרצים דודי מחלוף ורן שטרקמן; ובמנכ"ל זרוע הקמעונאות של הקבוצה, ירון כרמון.
מאחר שלא זכור לנו כי בעלי המניות באלביט הדמיה זומנו אשתקד לאשר את התגמולים הללו, אין לנו אלא להניח כי בכירי החברה היו אלה שאישרו לעצמם את התגמולים המופלגים הללו, רגע לפני הסדר החוב שהעביר את מושכות הניהול לידי מחזיקי האג"ח של החברה. משל היו אלה ימי פומפיי האחרונים.
וגם אם הכול נעשה כחוק ואושר כדין במוסדות החברה, אי אפשר שלא לשאול כיצד העזו מי שהביאו את אלביט הדמיה אל עברי פי-פחת, וגרמו לנושיה להפסיד יותר ממחצית כספם, לחמוס את קופתה המצומקת? התשובה, כנראה, זהה למקרה סטימצקי: עבור מנהלי אלביט הדמיה (וקרוב לוודאי שכך גם בחברות ציבוריות נוספות), כספם של מחזיקי האג"ח משול ל"כסף של אף אחד".
