הרצפה עקומה

מפתה לפתוח עם התזמון הטרגי שבו חוזרת קלאסיקת חנוך לוין זו אל הבמה לאחר קרוב ל-30 שנה. אחרי הכול, זעקת הסירנה מסביב, מלחמה אבל "כולם רוצים לחיות". זה מפתה אבל נמהר, ומשתי סיבות. הראשונה היא שמה חדש? המציאות הישראלית מספקת תזמונים טרגיים לפי משקל ולכל דורש. השנייה והמהותית יותר היא שזהו מחזה על-זמני ועל תזמוני. כזה שתמיד רלבנטי. מחזה אלגורי ומאוד אישי, שבו נוגע לוין בציפור הנפש של כל אחד ואחת מאתנו, על פחדינו הקמאיים ביותר. "כולם רוצים לחיות" הוא אמנם שם ההצגה, אבל באותה מידה היא יכולה הייתה להיקרא "אף אחד לא רוצה למות". כנראה שאפילו לא בעזה. הנה התגנבה לה אקטואליה בכל זאת.

כמו ב"נשים האבודות מטרויה", לוין התכתב גם הפעם עם יצירה מן המיתולוגיה היוונית; סיפורו של המלך אדמטוס שנגזר עליו למות על-ידי אלת הציד ארטמיס, ורק בהתערבותו של אחיה אפולו, נמצא פתרון שישאיר אותו בחיים. כל שהמלך צריך לעשות הוא למצוא מישהו שמוכן יהיה למות במקומו. אצל לוין אין מלך, אבל יש רוזן נרגן, שמו פוזנא (רמי ברוך). שליחו של מלאך המוות כבר הגיע אליו לסיבוב גבייה, אבל ברשימתו נפלה טעות קטנה: נכתב פוצנא במקום פוזנא. הרוזן עט על הטעות הביורוקרטית שלשם שינוי באה לטובתו, וזוכה גם הוא לאפשרות חנינה. כל שעליו לעשות הוא להביא מישהו שמוכן יהיה למות במקומו. פוצנא עם ז' משוכנע שקלי קלות, אבל עד מהרה הוא מגלה שאף אחד לא רוצה למות. גם לא העבד המוכה שלו במבה הכושי, גם לא עלובי החיים המצורעים והגוססים שנאחזים בכל נשימה, ואפילו לא הוריו הקשישים. "מול המוות אני גם תינוקת" אומרת האם (דבורה קידר), והאב (יוסי גרבר) מחדד: "המוות הוא דבר אישי".

מאבדת תנופה

עד כאן הרקע, כעת לביצוע. מי שניגש למלאכת החיים החדשים הוא הבמאי אודי בן-משה, שכבר נגע בלוין בעבר ובהצלחה. אלא שהפעם, ושלא כמו ב"אורזי מזוודות" למשל, שהוא ביים בצורה מינימליסטית ונהדרת לפני שלוש שנים בקאמרי, מדובר בהצגה שמתחילה היטב אבל מאבדת תנופה עד מהרה. אם צריך לזקק את הסיבה הבולטת לעין, שבגינה "כולם רוצים לחיות" מתפספסת, היא בחירת הבמאי להפוך את הבמה כולה לסוג של שיפוע אלכסוני. כזאת שאמנם מייצרת אפקט מרשים בדקות הראשונות, אבל ככל שאלה נוקפות - ניכר שהאלכסון הופך לאסון. הוא מגביל את תנועת השחקנים, כופה עליהם מסגרת תנועתית נוקשה, ומעבר לכך שזה מאוד שבלוני ולא מעניין, זה מייצר גם תחושה לא נוחה לפרקים. בעיקר כאשר עולים לבמה קידר וגרבר, שחקנים נפלאים שמקומם מובטח בהיכל התהילה של התיאטרון הישראלי, שנאלצים לנוע בשיפוע הזה.

זו לא הפעם הראשונה שבה בן-משה בוחר לייצר מסגרת תנועתית כלשהי בהצגותיו. המכשול לטעמי הוא בטוטליות. ב"אמא קוראז'", למשל, ישנו מוטיב העגלה המסתובבת אבל הוא פועל כפזמון בין בתי המחזה. ב"בית ספר לנשים", לעומת זאת, בן-משה לכד את ההתרחשות כולה בתוך במה מסתובבת, והתוצאה, כמו הפעם, הייתה מוגבלת באופן משמעותי. אשר לשחקנים. אין ספק שמדובר בצוות איכותי, עם רמי ברוך וענת וקסמן בתפקידים הראשיים כפוזנא ואשתו פוזנבוכא, אולם צריך לומר בכנות שאף שהם וחבריהם מאוד מתאמצים להיות מאוד "לוויניים", לעיתים ניכר שהם מתאמצים מדי. מה שגורם גם לרגעים מוצלחים פחות, ולכך שבאופן כללי ההצגה אינה מצליחה לסחוף.

"כולם רוצים לחיות" מאת חנוך לוין, בימוי: אודי בן משה, הקאמרי

* ציון: 7