איך מבקרי ישראל לא מבינים אותה, ומה אפשר לעשות בעניין?

גם לציניקן למוד ייסורים קצת קשה להתמודד עם המשוואה הזו: טיל ישראלי משוגר מן הים נגד מטרה צבאית, והורג באופן טראגי ארבעה נערים ממשפחה אחת, המשחקים כדורגל על החוף בעזה; רקטה של חמאס, המחפשת "ציונים" באשר הם, נופלת על גג של בית ספר באשדוד, ואינה הורגת.

במשוואה הזו, בעיני חלקים ניכרים של העולם, ישראל התנהגה באופן "לא-פרופורציונלי". מדוע? מפני שמבחן המעשה הוא תמיד בתוצאותיו, לעולם לא בכוונותיו.

איזה אבסורד. 113 רקטות של חמאס ושות' משוגרות בלילה יחיד, כמעט 1,500 רקטות בעשרה ימים. כולן מיועדות לפגוע, באופן חסר אבחנה. כל ראש נפץ עמד למוטט בניין על יושביו. לא הצליח להם. רוב הרקטות לא התבייתו על מטרה; ואת המעטות שהתקרבו יירטה כיפת הברזל, בבת עינו של עם ישראל. חמשה מיליון בני אדם בטווח האש, שארטילריה של רקטות ניסתה להרוג, אינם משמשים במבחנים מוסריים של דעת הקהל.

ספק אם מאז מלחמת ששת הימים יצאה ישראל למלחמה דפנסיבית יותר מזו. ממשלתה ואלופיה לא רצו במלחמה. הם כמעט התחננו שחמאס יואיל להפסיק, וישראל תגמול "בשקט תחת שקט". איש לא דיבר על הצורך הדחוף לבער את מצבורי הרקטות, לחסום את המנהרות ולהחריב את יעדי השלטון. ישראל רצתה רק קיץ ללא רקטות, אם כי שר החוץ שלה (עדיין) וסגן שר הביטחון שלה (כבר לא) רצו הרבה יותר. למרבה המזל, המבוגרים היו עדיין בשלטון, ומבוגרים יודעים שלפעמים צריך להתאפק ולנשוך את השפתיים, גם עד זוב דם.

במלחמת עזה הרביעית, ישראל ראויה כמעט לכל הנחה ולכל ביטוי של הבנה. אין צורך להסכים עם התנהלותה בתהליך השלום, או עם מדיניות ההתיישבות שלה. אבל איך יתכן שלא להסכים עם זכותה להדוף התקפה בליסטית על עריה ועל כפריה, שמעטות דוגמתה נראו מאז מלחמת העולם השנייה?

כועסים - ומשתוממים

ישראלים כועסים, וזה טבעי. אבל הפעם אפשר לשמוע גם קולות של השתוממות. הפעם, ישראל מתגוננת במובן הבסיסי ביותר: היא מגינה על חיי אזרחיה, לא במשתמע, לא באופן אבסטרקטי, לא מתוך דאגה ארוכת טווח לעתיד בליסטי. היא מגינה עליהם מיידית, יום יום, שעה שעה.

עניין אחד הוא להיתקל באופוזיציה הערבית הלא-לויאלית בכנסת, שהסתה צורמת ולא-אנושית היא לחם חוקה; אבל עניין אחר הוא לפגוש הרבה אנשים הגונים, שבניגוד לגב' זועבי ולמר זחאלקה אינם שוחרים בגלוי את מותה של ישראל, אבל מתקשים להכיר באופי הדפנסיבי של המלחמה הזו.

את הביקורת על ישראל צריך, כרגיל, לחלק לפחות לשני חלקים. יש ביקורת שהיא עניינית, זאת אומרת שמקורה באי הסכמה עם מדינה, שהמבקרים רוחשים לה ידידות, או לפחות אינם רוחשים לה שנאה. הביקורת הזו, תהיה אשר תהיה, אינה ביקורת קיומית. ויש ביקורת שהיא הרסנית מעיקרה, זאת אומרת מקורה אינו הרצון שישראל התועה תתקן את דרכיה, אלא הרצון שהיא תתפזר לכל רוח.

עם הביקורת ההרסנית קל להתמודד. צביעות הטענות המוסריות נגד ישראל ניכרת כמעט לכל עין. היא נדרשת להתנהג יפה, כדי שאויביה יוכלו להמשיך את ניסיונם להרוס אותה. למען האמת, זו ביקורת נלעגת, מפני שהיא מנסה לשכנע את שומעיה, שישראל היא בעת ובעונה אחת בת מוות אבל גם צריכה להתבייש שהיא עדיין בחיים.

זו ביקורת בהחלט מזיקה, בייחוד כאשר היא נשמעת בארצות חשובות וידידותיות. אוזן לא-מאומנת אינה מסוגלת להבחין בין הטענות המוסרניות של המבקרים ובין ההקשר הרחב של השקפותיהם על הסכסוך. אלה הרוצים שישראל תמות אינם קושרים את גזר הדין הזה במעשיה הקונקרטיים, אלא בתפיסה העומדת ביסוד קיומה. אבל לך תסביר את זה לצופי טלוויזיה אינטליגנטיים, שדקויות הסכסוך אינן ידועות להם ואינן מעניינות אותם.

"פי 14 יותר דם"

יש מבקרים, שהתקפותיהם על ישראל מצופות בצלופן של רציונליות. מה לכם רציונלית יותר מן הסטטיסטיקה. ויכוח מדהים למדי התפתח עלי טוויטר, לאחר שעורך של אתר חדשות אמריקאי, יהודי על-פי שמו, הטעים את חוסר השוויון בגוויות בין יהודים לפלסטינים ב-14 השנה האחרונות.

מאקס פישר, "עורך תוכן" ב-VoxDotCom, טען אחר כך שהוא בסך הכול מסר מידע, כולו ממקורות גלויים. אבל כל מי שהתבוננו בציוצו המקורי לא יכלו להחמיץ את ארבעת הכוכבים, שניים מקדימה ושניים מאחורה, שהדגישו את המלים "פי 14", כדי לציין את השיעורים היחסיים של דם.

אינטלקטואל יהודי ימני, דייויד פרום (Frum), לפנים מכותבי הנאומים של הנשיא ג'ורג בוש הבן, הגיב בציוץ סרקסטי: "בעיני אחדים אין די יהודים מתים". בין 50 אלף העוקבים אחר ציוצי פישר לבין 100 אלף שוחרי ציוציו של פרום, חילופי דברים קשים מאוד התפתחו בגבולות הלא מעמיקים של 140 תיבות לגולגולת. את מלוא הוויכוח אפשר לקרוא, לא לטובת עצביכם, ב-http://tinyurl.com/fisher-frum.

השאלה היא מקורן של השוואות הדם, והדילמה שהן מציגות בפני ישראלים הרוצים לשכנע, לא רק להוציא קיטור.

התשובה הפשוטה היא שההשוואות האלה הן כמעט בלתי נמנעות, והן מדגדגות את חוש הצדק של הרבה מאוד אנשים הגונים. חבר הכנסת אחמד טיבי לגלג פעם על התלונות שילדי עוטף עזה מרטיבים בלילה מרוב פחד. איך אפשר להשוות את הפיפי של הילדים משדרות או מאשכול עם הדם הניגר מרקותיהם של ילדים עזתיים, שפצצה ישראלית פגעה בהם, בכוונה או בשוגג.

התשובה לשאלה הזו היא ברורה, אבל אינה מוחצת. זכותם של עטופי עזה לחיים שלווים שקולה כנגד זכותם לחיים. חוסר האפקטיביות של הטילים הנורים לעברם אינה הופכת את ירי הטילים למתקבל על הדעת. הירי הלא מוצלח הופך למטווח ניסיון. יום אחד ייפול טיל על גנון ישראלי, ויקבור תחתיו 100 זאטוטים. האמנם ממשלה כלשהי יכולה להמתין עד הנפילה המוצלחת הראשונה של ראנטיסי-1400?

אבל הדם הניגר מן הרקות מוחה כל רושם ענייני ורציונלי שהתשובה ההיא ניסתה להעניק.

חולצת הפולו של מרטין

או קחו למשל את ג'ון סטיוארט השנון (ראו ברקוד), האיש שפארודיית החדשות היומית שלו ב-Comedy Central הפכה חלופה ממשית לחדשות אמתיות בחייהם של מיליוני אמריקאים. סטיוארט, יהודי, הציג השבוע שקופיות של שני כתבי אן.בי.סי בדיווחים מתל אביב ומעזה. זה מעזה לבש אפוד מגן, שהיה רכוס לו עד צוואר; זה מתל אביב לבש חולצת טריקו קצרת שרוולים, מן הסוג שלובשים אנשים אמידים בפגרת הקיץ שלהם.

סטיוארט צרח לקול צהלות הצופים באולפן, כי הכתב מעזה נראה כמו סטטיסט מן הסרט "מטען הכאב" (Hurt Locker), על מפרקי פצצות אמריקאיים במלחמת עיראק, והכתב מישראל נראה כמי שעומד ללכת לקונצרט של ג'ימי באפט, מוזיקאי האסקפיזם האמריקאי. הכתב בתל אביב היה אחד מוותיקי המקצוע, מרטין פלצ'ר.

חולצת הפולו של פלצ'ר השבוע שיוותה למבול הטילים על ישראל דמות של הרפתקה לא מזיקה לעת קיץ. השימוש המבריק והכוזב שסטיוארט עשה בהשוואת המלתחות של כתבי אן.בי.סי מצריך תשובה ארוכה מדי ואוסף של חריקות שיניים. אין מה לעשות, הסברים ארוכים וחריקות שיניים אינם מטבעות עוברים לסוחר.

ברור למדי מה היה קורה היום, יום ה', אילו שליחי חמאס הצליחו לפלוש לקיבוץ סופה, ואילו הטביעו אותו בדם. מלאכת ההסברה של ישראל היתה נעשית קלה יותר לאין שיעור.

רשימה סהרורית בעמוד האדיטוריאלי של "הארץ" השבוע הביעה צער שלישראלים יש כיפת ברזל, מפני שקיומה מעניק להם את האפשרות לנהל מלחמה מבלי לסבול את תוצאותיה. אכן, בלי כיפת ברזל, ועם הרבה תמרות עשן בתל באביב, עניינה של ישראל היה בר שיווק כמעט ללא צורך במאמץ.

ישראלים ישיבו שלא, תודה.

ישראל, עזה, אנגליה וסקוטלנד

להתקפות על התגובה "הלא-פרופורציונלית" של ישראל יש עוד צלילים, שאינם נוגעים לישראל, אלא נוגעים להיסטוריה הלאומית של התוקפים. קחו את האנגלים למשל, שהביקורת אצלם עברה זה כבר את גבול ההיגיון, ונצבעת לא פעם בצבעים אנטישמיים. אני מאלה המבחינים בין ביקורת על ישראל ובין אנטישמיות, אבל הביקורת הבריטית חצתה את הגבולות עוד לפני 12 שנה, בימי "חומת מגן" של האינתיפאדה השנייה.

המבקרים הבריטיים אינם שונאים את ישראל בלבד. הם שונאים את ארצם, ומתביישים בהיסטוריה שלה. הם מלאים רגשי אשם על הקולוניאליזם ועל האימפריאליזם, שלאורכו היו שזורות תגובות "לא-מדודות" על התקוממויות ילידים.

השבוע הופיעו בעמוד המול-אדיטוריאלי של "פייננשל טיימס" שתי רשימות שלא היה ביניהן קשר: אחת, מאת דניאל לוי, לשעבר יועץ במשלחת ישראל לשיחות טאבה (2001), על "מקח הטעות של נתניהו בעזה"; השני מאת עיתונאי והיסטוריון בריטי, ניל אשרסון, שקבע כי "אבד הכלח" על האיחוד בין אנגליה לסקוטלנד. הסקוטים ייקראו להצביע בספטמבר על פרישה מבריטניה.

אלה שני צדדים של אותו המטבע: חלק מן הבריטים, וחלק מן הספרדים והצרפתים והאיטלקים, אם כי לרוע המזל לא הרוסים, להוטים להתפרק ממורשת אבותיהם, לפזר את ארצותיהם, לכפור בזהותם ובייחודם; וחלק מהם, לעתים קרובות אותו החלק עצמו, מתייחסים לישראל כאל תאונה קולוניאלית, יישות ארכאית, מקור של ייסורים ושל בושה.

מה לעשות באלה האחרונים? להפנות את הראש מהם והלאה. יש ויכוחים שאין טעם לערוך, בהיעדר מכנה משותף. אין טעם להתפרץ, ואין טעם לכעוס, לא למשמע הביקורת מלונדון, ולא למראה כרזותיהם של ניהיליסטים (שמאל? לא שמאל) תל אביביים נגד "הטבח בעזה".

לפעמים צריך להסתפק בידיעה שאנחנו צודקים, ולקוות שנוסיף לצדוק, גם אם הידיעה הזו אינה בת-תרגום.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny