בתשע השנים האחרונות עברנו את "גשמי קיץ", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ועכשיו "צוק איתן". כל שנתיים ורבע בממוצע, יש כאן מבצע ו/או מלחמה בעזה. הרוגים, פצועים, דם, הרס, שכול וסבל נורא. אז הגיע הזמן שנדבר על עמדה ישראלית שקולה ומתונה.
נתחיל במובן מאליו, בדברים הברורים: חמאס הוא ארגון טרור, וירי רקטות על ישראל הוא לא לגיטימי בשום דרך וצורה. טיווח חסר הבחנה על אזרחים וירי מתוך ריכוזי אוכלוסייה הם פשעי מלחמה. לכן, על ממשלת ישראל מוטלת החובה לפעול להגנת אזרחיה, ולהפסיק את ירי הרקטות. ברור גם שאין שום דבר ביחסי ישראל-חמאס שמצדיק הרג מתמשך של ילדים בעזה ואת הטראומה הנפשית והפיזית שחווים ילדים ישראלים בכל הארץ ובעיקר בדרום. כולנו יודעים שאין מטרה שמקדשת אמצעים כאלה.
הממשלה טוענת כי מטרת המבצע הנוכחי מוגבלת כרגע לטיפול במנהרות החמאס ולפגיעה ביכולות הרקטיות של חמאס. הבעיה היא שכדי להשיג את המטרה הזאת בכוח הזרוע אפשר לעשות זאת רק באמצעות כיבוש הרצועה ושהייה ארוכה שם - לא פחות. פירוש הדבר הוא, הרוגים ופצועים ישראלים רבים, מאות הרוגים פלסטינים, עשרות-אלפי משפחות פלסטיניות עקורות מבתיהן וכן שלל משמעויות נלוות - מוסריות, דיפלומטיות, מדיניות, ותקציביות. והגרוע מכול: ההיסטוריה מוכיחה שכשנצא משם, זה עדיין לא מבטיח שחמאס ייאבד תמיכה וייפסקו הפיגועים, או שלא יעלה שם כוח קיצוני אף יותר, כמו ארגון דאע"ש שנמצא כבר בסוריה ובעיראק.
ישראל יכולה לעשות הרבה כדי לאתר את המנהרות והרקטות של חמאס, אבל צריך לזכור שהרס ושליטה צבאית לא יהפכו את תושבי הרצועה לאנשים שיש להם בשביל מה לחיות. לכן, הפגיעה בחמאס אינה יכולה להיות צבאית בלבד, אלא, בעיקר, מדינית.
השרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, וכן גם ראש הממשלה בנימין נתניהו לא מוכנים עדיין להסדר מדיני עם הפלסטינים. בלי הסדר כזה, גם המלחמה הזו, ולא משנה כמה כוח נפעיל וכמה קשה נפגע בתשתיות חמאס, לא תמנע טרור ולא תחזיר את השקט לאזרחי ישראל. כי שימוש בכוח צבאי מעניק פתרון זמני בלבד, כזה שיחזיר אותנו בעוד שנתיים-שלוש לאותה נקודה. אם כך, לא ברור - וכדאי לשקול שוב - אם יש היגיון בפעולה צבאית מתגלגלת כרגע בעזה; ואם יש במהלך הזה היגיון ארוך טווח.
דבר נוסף שאינו ברור הוא - היכן הייתה הממשלה עד עכשיו. מדוע נתניהו לא פעל מאז שנבחר לראשות הממשלה, בשנת 2009, לשינוי המצב האסטרטגי והאזורי, ולייצר מציאות מדינית שתרתיע את חמאס?
הווה ועתיד של הגשמה לאומית וכלכלית
נכון, אין לנו יכולת להפוך אנשי ארגון המוזנים משנאה לאוהבי ציון, אבל כן היינו, ועודנו, יכולים לחזק את הגורמים המתונים בזירה הפלסטינית והאזורית, ולהוביל את החמאס לאילוץ אסטרטגי: הסרת ההגבלות הישראליות הקשות על החיים בעזה, כך שלהנהגה ברצועה יהיה הרבה מה להפסיד מעוד סבב אלימות עם ישראל. זאת, בידיעה שהגלגל יחזור לאחור.
לכן, עלינו לקדם מהלך מדיני רציני עם ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, כדי ליצור עבור הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה אלטרנטיבה טובה יותר מזו שמציע החמאס. להחליף מציאות ועתיד של הרס, הרג, עוני וסבל לעם הפלסטיני בהווה ובעתיד של הגשמה לאומית וכלכלית. אך כרגע את זה הממשלה הנוכחית לא עושה, לא הפנימה, וכנראה לא מסוגלת לבצע.
בהיעדר נכונות של ממשלת ישראל להסדר מדיני, אין דבר המונע מחמאס לפתוח בעוד סבב טילים, דם וסבל, ואין שום מנגנון מדיני בדרך שיגרום לארגון הטרור הזה לעצור ולחשוב על כך פעמיים. הכוח הצבאי העצום שלנו יכול להלום קשות בחמאס, אבל הוא לא יכול להבטיח לנו שזו הפעם האחרונה.
אז מה עושים עכשיו? להגיע כמה שיותר מהר ומוקדם להפסקת-אש, שבמסגרתה יוענקו הישגים מקסימליים לאבו-מאזן ולא לחמאס. הנהגה אמיתית ורצינית מוכרחה להבין שבלי ראייה מדינית ארוכת-טווח אין תוחלת להפעלת כוח, גם אם אנו מאוד מיומנים בכך.
אם לא נשכיל להבין שמציאות עגומה לא משנים בכוח הזרוע, אלא באמצעים דיפלומטיים וכלכליים ארוכי-טווח, נדון את עצמנו לחיות לנצח על חרבנו; ותושבי הדרום יישארו שבויים של מדיניות כושלת המחייבת אותם להיות תג המחיר המתמשך של קוצר-רואי אסטרטגי.
כדי לשנות את המצב, כדי להפוך את חמאס לגורם מרוסן וכבול, יש צורך בתחכום, סבלנות, איפוק, ובניצול כל ההזדמנויות המדיניות סביבנו. צריך לסיים את המבצע הזה במהירות, לחדש מיד את שיחות השלום עם אבו-מאזן, ולהגיע איתו להסדר מדיני בגיבוי העולם, כדי שנחיה בגבולות מוכרים ובטוחים.
זה אפשרי. זה חיוני. וזה מה שצריך לעשות. זה בידיים שלנו.
הכותבת היא יו"ר מרצ