טלוויזיה, רשות השידור / צלם: Zaptik/Shutterstock.com. א.ס.א.פ קראייטיב
הדואליות הבלתי אפשרית של השידור הציבורי הישראלי היא זו שהכריעה אותו במרוצת השנים. מחד, הצורך להיות גוף תקשורת - ובכלל זה להיות דינמי, חופשי ומשתנה; ומאידך להיות כפוף לשירות הציבורי - ובכך להיות מחויב לממלכתיות, ריצוי וסיאוב ביורוקרטי. רשות השידור כשלה במנדט שהציבור הישראלי נתן לה, מפני שראשיה הרגישו שהמנדט ניתן להם דווקא מאלה שמינו אותם - הפוליטיקאים.
אם כן, מה ישתנה עכשיו? הלוא עדיין מדובר בגוף תקשורת, ועדיין מדובר בכפיפות ציבורית.
מדינת ישראל - בניגוד לרבות ממדינות העולם - הביעה אמון יוצא דופן בצורך של אזרחיה בשידור ציבורי ראוי ומוצלח. על כן, היא יצרה חוק ראשון מסוגו שמגדיר כל פרט בגוף השידור החדש, באופן מדוקדק ונדיר - החל באופן שבו יתקבלו ההחלטות, דרך ניהול התקציב ועד לסיבות לפיטורים של עובדים או המנכ"ל.
הניסיון הציבורי המר כל-כך מרשות השידור, הביא את מנסחי החוק - ובכלל זה כל מי שנרתם להצלחתו - להבין בדיוק איפה המהמורות וממה חשוב להיזהר.
מעבר לזה שהציבור רצה נואשות בסוף לפארסת רשות השידור, רצה בזה הגורל. לא, אין זה טור פרשנות אסטרולוגי, אבל אין דרך אחרת להסביר זאת אלא באמצעות כך שכל הכוכבים התייצבו הפעם במקום הנכון:
הגיע השר המתאים, גלעד ארדן, שמונה בדיוק אחרי השר הקודם והארומה שהותיר אחריו ובתוך האווירה הפוליטית הקיימת; בא שר אוצר - יאיר לפיד - שמכיר את רשות השידור ותחלואיה ועוד לא זהיר מספיק פוליטית כדי להימנע ממהפכות; התחלף יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, שחוק זה נראה כפלטפורמה נכונה עבורו להציג את יכולותיו; ומעל כולם נשאר ראש ממשלה שכבר יודע דבר או שניים על תקשורת ויודע שעכשיו זה הזמן להסיר ידיו מהתקשורת הזו. ועוד לא דיברנו כלל על המלחמה.
על הרפורמה הזו, שחשוב לזכור שהתבססה על דוח של ועדה בראשותו של רם לנדס, חתומים רבים. דורות על גבי דורות של פקידי אוצר ויועצות משפטיות, וראשי ועדים וראשי ועדות, ומנהלים ויושבי-ראש, ושרים ורוב העובדים זוטרים. עשרות שנים של דחיפות לכיוון הזה, שנראה שסוף סוף קורה. אך מעבר לקרדיט שמגיע לארדן ולשורה הארוכה הזו של חפצי טובת רשות השידור - הקרדיט הגדול ביותר מגיע לחורשי רעתה.
מי שבאמת הביא את הרפורמה החשובה וההיסטורית הזו, הם אתם, אלה שכשלו לאורך השנים. הפוליטיקאים שמינו מנהלים, המנהלים שמינו מקורבים, שמינו קרובי משפחה. המיעוט הקטן אך הבולט של העובדים שלא נקפו אצבע וקיבלו משכורות-עתק, הוועדים שניצלו את נשק יום הדין, גנבו זמן שידור והורידו את השאלטר.
אתם שהתעמרתם, שגביתם באלימות, שניצלתם את הגנות השירות הציבורי, שסחבתם את עובדיכם לבתי הדין, שזלזלתם בכספי הציבור ובערכי המקצוע העיתונאי. סירחונכם הורגש כל-כך למרחוק, עד כי לא נותר אדם בישראל שלא היה משוכנע שחייבים לסגור אתכם ולפתוח גוף חדש תחת מקום עבודתכם.
גוף השידור החדש שיוקם, דואלי גם הוא מרגעיו הראשונים. במידה רבה ממשלת הימין חוקקה חוק די סוציאליסטי במהותו, שיש בו משקל רב לדרישות העובדים ולהסכם הקיבוצי שייחתם איתם. זה הישגה הגדול של ההסתדרות והישגה של האופוזיציה ובעיקר של ח"כ איתן כבל.
אך באותה מידה, הגוף החדש שיקום נראה גם כזה שיכול לשחק ואף להוות שחקן בכיר בעולם הקפיטליסטי האגרסיבי של שוק התקשורת. הוא יהיה קל תקציב ומשקל, ולא ישב כאבן רחיים על צוואר הציבור. הפעם, נראה, שהשניות הזו תוביל אותו למקומות הנכונים.