התקשורת העיתונאית סביב מבצע "צוק איתן" הפכו למלבין כתמים לאומי.
הדיווחים סביב השעון והצורך למלא את שעות ארוכות בתוכן מביאים לבחירת מרואיינים בעייתית ולהלבנת הביוגרפיות שלהם, בחסות האש. מיני פרשנים ביטחוניסטים ומדיניים, שבנסיבות אחרות היו נשאלים שאלות קשות, גם אם בשולי הנושא המרכזי עליו הוזמנו לדבר, מקבלים חיבוק אוהד וליטוף עדין ממנחי האולפנים המיוחדים. העיקר שיגידו משהו על האירועים, שיאירו איזו זווית שלא נטחנה עד דק.
במצעד האבסורד הזה אנחנו מוצאים, למשל, את דני איילון, שהשפיל את השגריר הטורקי, מנתח את יחסנו עם טורקיה, בלי שתוזכר הספה הנמוכה ההיא עליה הושיב את השגריר - תקרית דיפלומטית מביכה למדי עבור ישראל.
אותו איילון, שפוטר מתפקידו כסגן שר החוץ, מנתח את מדיניות החוץ של ישראל בלי אזכור לתקלה שהביאה לסיום תפקידו.
כך גם האלוף במילואים אלי (צ'ייני) מרום, שקפץ לבקר במועדון החשפנות "גו גו" בעודו מכהן כמפקד חיל הים, יושב באולפן בנחת ומביע דעה מנומקת על תפקוד צה"ל, בלי שתוזכר התקרית הזו, שמערערת על איכות תפקודו שלו כמפקד וכדמות לחיקוי.
גם הבחירה באיציק מרדכי לא משהו. לא נעים לראות את מרדכי, שהורשע בביצוע מעשים מגונים ואיבד את הקריירה הפוליטית שלו בעקבותיה וכמעט גם את דרגותיו, יושב באולפן הטלוויזיה בארשת של אזרח תם וישר, גם אם הרקע הבטחוני שלו מתאים בול ל"מצב".
עם יואב גלנט לא מחליפים מילה על פרשת הרפז; ועם אבי בניהו - שהורחק השבוע מערוץ 10 בגלל היותו חשוד בפרשה ומצא מיד בית חם בערוץ 2 - מנהלים ראיונות ארוכים על טקטיקות תקשורתיות שלנו ושל האויב, למרות שבין הופעה באולפן זה או אחר הוא מבלה שעות ארוכות בחדרי החקירות של המשטרה, באחת הפרשות מעוררות המחלוקת שבהם הסתבך צבא ההגנה של מדינת ישראל.
בניהו אמנם בחזקת חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו, אבל עדיין יש טעם לפגם במתן במה למי שלא נדרש להתייחס לחקירות שהוא עובר. מזל שגבי אשכנזי נכנס לבונקר כדי להוריד את ההתעניינות התקשורתית בו על רקע היותו חשוד מרכזי בפרשת הרפז. אחרת, סביר להניח שהיינו שומעים גם אותו.
אז עם כל הכבוד למצב החירום התקשורתי ולמצוקה הנולדת כתוצאה משעות השידור הממושכות באולפנים הפתוחים 3 שבועות יותר - אולי בבכל זאת צריך לעצור לרגע ולהפעיל שיקול-דעת.
לא כל גנרל בדימוס חייב להגיע לאולפן. לא כל מדינאי רהוט מוכרח להשמיע את דעתו. אנחנו חייבים להוציא את השיניים מהכוס שהנחנו בצד ולחזור לתפקידנו המקורי - כלב השמירה של הדמוקרטיה, ולא מלבין הכתמים הלאומי.
אם לא נעשה זאת, אז כשתגיע השעה שש אחרי המלחמה (והיא תגיע), כבר לא נוכל להביט על עצמנו במראה.