שייח' חמד בן חליפה א-ת'אני ואיסמעיל הנייה / צילום: רויטרס
הקבינט המדיני-ביטחוני בממשלת ישראל בחן בשבועות האחרונים, יותר מפעם אחת, את האפשרות למוטט את שלטון חמאס ברצועת עזה, ולכבוש אותה מחדש. הרעיון לא עלה שם בצורה אגבית, אלא כתסריט למימוש, ונדון שעות ארוכות אגב בחינת כל השלכותיו. לישיבות הוזמנו טובי המומחים במערכת הביטחונית כדי שישמיעו את דעתם.
נכון לכתיבת שורות אלה, ממשלת ישראל מעדיפה את האופציה המדינית. היא חותרת להיבנות על ההלם והאימה שהנחיתה על תנועת חמאס, כדי להותיר אותה על כיסאה ולכונן סטטוס-קוו, שיהפוך את שלוותם של תושבי עוטף עזה לאינטרס עליון גם עבור יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל.
למרות זאת, תסריט השמדתו של שלטון חמאס עדיין משעשע פוליטיקאים וטוקבקיסטים ישראלים, שלעתים דומה כי חד המה. אלה גם אלה מתעלמים מן העובדה, שחיסול ראש הזרוע הצבאית של החמאס, מוחמד דף, מעצרו או הריגתו של ראש ממשלת החמאס, איסמאעיל הנייה, ומחיקת כל שריד רשמי לריבונות החמאסית על הרצועה, הם רק ההתחלה.
חשבון אישי עם 1.8 מיליון אנשים
מאותו רגע שעזה תיפול שוב לידי צה"ל, יתחיל הפרק המסובך יותר. עדיין לא שוכנענו, כי בידי ההנהגה הישראלית מצויים הניסיון, שיקול הדעת ואורך הנשימה, שבעזרתם אפשר יהיה להכתיר את המשימה בהצלחה. ישראל תמצא את עצמה מול אוכלוסייה בת 1.8 מיליון פלסטינים, שלרובם יש עמה חשבון אישי.
מי שמתקשה לקבל זאת, ועדיין סבור שחיילי צה"ל יתקבלו שם בפרחים ובמלח, מוזמן לצפות בערוצי הטלוויזיה הערביים והמערביים. שם משודרות התמונות שנחסכות מהצופים בישראל. אזרחים חפים מפשע שנכתשו בשוגג מאש צה"ל, רחובות שהוחרבו וקרובי-משפחה שזועקים על מות יקיריהם, הם כרטיס הביקור של מדינת ישראל בימים אלה.
לצה"ל יש הסבר למדיניות הכתישה, שאותו הוא תולה במנהגם האכזרי של חמושי חמאס והפלגים האחרים, להילחם מתוך אזורי מגורים. הגרסה הזו משכנעת את הישראלים וכמה מבעלי בריתם. היא קרה ומחושבת, ויש לה תוקף ממשי בדיוני האו"ם ובקמפיינים משפטיים, אבל לא באוזני הסב שאיבד את ארבעת נכדיו, הילדה ששכלה את הוריה, והאב שנפרד מאשתו ההרה. את האוכלוסייה הזו תידרש ישראל לגייס לטובתה אם תצא למסע להחלפת חמאס. "קניתם לכם שונאים לשנים ארוכות", אמרה לי צעירה עזתית.
אבו מאזן לא ימהר להיכנס למיטה חולה
האתגר השני הוא זהות המחליף. אבו מאזן? ספק אם יש בסביבה אופציה אחרת. יהיה זה אירוני אם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעלב בראיס הפלסטיני במשך שנים וסירב לראות בו פרטנר, יזדקק לשירותיו ביום שאחרי. אירוני כבר עתה לראות, כיצד אבו מאזן הוביל בשבועות האחרונים את מאמצי התיווך עם חמאס, גם בשירותה של מדינת ישראל, אחרי מתקפה מרוכזת מצידו של ראש הממשלה נגדו בגלל הפיוס המדומה עם חמאס.
ומי לידנו יתקע שאבו מאזן ירצה את ירושת עזה? שיסכים לשוב על צריחי משורייניו של צבא זר, לחבל שממנו נבעט? הרשות הפלסטינית זוכה לתמיכה בינלאומית ונהנית מסטטוס-קוו עם ישראל, שמעורר את קנאתם העמוקה של אחיה ברצועה; עם חזרתה לעזה, אכן ייסגר החשבון שנפתח בין חמאס לפת"ח באותה הפיכה צבאית לפני שבע שנים.
אלא שאבו מאזן כבר אינו צעיר (הוא צועד לקראת שנתו ה-80), ומצבה של הרשות יציב יחסית. הוא בהחלט עשוי להחליט, שאין לו חפץ במיטה החולה ששמה עזה. שמוטב לו לנהוג כידידיו המצרים, הצופים בישראל מדממת מול המפלצת שאותה יצרה בעצמה, ומשוועת לעזרתם מפעם לפעם.
הלקח האמריקני מעיראק
אף אם הרשות תרצה להמתיק את מפלתה ההיסטורית ולחזור לרצועה כמנצחת, עדיין תעמוד בפניה ובפני ישראל הבעיה הגדולה ביותר. האמריקנים למדו אותה על בשרם בעיראק, כשהפילו את סדאם והתיימרו להמליך אחרים תחתיו. כמעט בן-לילה נולד להם אויב מר - אנשי המשטר הישן, וכל מי שאכל מידו.
בעיראק היה מניינם כמה מיליונים, והם הוציאו מתוכם את ארגון אל-קאעידה. בעזה הם מונים רק עשרות-אלפים, אבל די בהם כדי למרר לישראל את החיים. חלקם אנשי הזרוע הצבאית של חמאס ושל פלגים אחרים. יש בהם בעלי ידע בחבלה, בצליפה, בלוחמת גרילה, והם נהנים מגישה למחסני נשק ותחמושת. הוסיפו לכך את המוטיבציה האדירה לפגוע בצה"ל, את תמיכת חלק מהאוכלוסייה, וקיבלתם צבא מתאבדים נכון לקרב.
הרהורי שרים בקבינט לכבוש את עזה, והרצינות שבה הם רתמו את נציגי המערכת הביטחונית לבחון את התסריט, נובעים מהיעדר ידע בסיסי אצלם בנוגע למתרחש ברצועה, ובנטייה אמוציונאלית להפעיל כוח בצורה בלתי מידתית. הכוונות הללו אף לוקות בקוצר-רואי. הן מעידות, כי בממשלה יושבים שרים שמתקשים לנסח תסריט מדיני וביטחוני פשוט, שיטפח בפרצופנו רגע לאחר הישמע הירייה.
* הכותב הוא פרשן גל"צ לענייני ערבים