האביב של עזה

ה"פרו פלסטינים" מזיקים לפלסטינים יותר מ"הפרו ישראלים"

צוק איתן / צילום: רויטרס
צוק איתן / צילום: רויטרס

יש לי 1,098 חברים בפייסבוק. בערך מחציתם מהארץ ומחציתם מחו"ל. בחודש האחרון מתגולל על הקיר שלי קרב הסברה סוער בין מי שמכנים את עצמם "פרו-פלסטינאים" למי שמכנים את עצמם "פרו-ישראלים". כמובן שכולם צודקים - לפחות בעיני עצמם - וככל שהם צודקים יותר כך הם מתלהמים יותר.

הדבר הבולט ביותר אצל כל אותם "תומכים" משני הצדדים, הוא שדבריהם כמעט ואינם תומכים באיש - הם בעיקר מנגחים את הצד השני. מעתה אמור, ANTI מי אתה ולא PRO מי אתה. ניתן היה להניח, למשל, כי תמיכה אמיתית בפלסטינים ודאגה לשלומם ולעתידם תביא את העולם החופשי לזעוק חמס כנגד החמאס, ואף לקרוא להתערבות בינלאומית על מנת להפיל את שלטונו בעזה.

אך המציאות שונה לחלוטין. "תומכי" הפלסטינים זועקים כמעט ורק נגד ישראל, ובכך מחזקים ומתחזקים את החמאס ואת המוטיבציה שלו לשוב ולהחריב את עזה בתמורה למיצוי האידיאולוגיה הלוחמנית שלו. זאת ועוד, בעשותם כך הם גם מחזקים את הקולות בישראל שקוראים להחריף את התגובה לירי, כי הרי ממילא "העולם כולו נגדנו", גם כשאנחנו נלחמים בארגון טרור פר-אקסלנס.

מהצד השני, ניתן היה לצפות ש"תומכי ישראל" ירימו קול כנגד כל ילד הרוג בעזה, וידרשו בתוקף הקפדה על הפצצות מדויקות בהרבה, מכיוון שהרוגים כאלו הם הנשק העיקרי של החמאס נגד ישראל, וכל הרוג כזה משרת אך ורק את מטרות הטרור ומחליש את ישראל. אבל כיום, כל אמפתיה לילד הרוג בעזה מתפרשת בשיח הישראלי כבגידה במולדת וכיציאה כנגד ישראל.

אז הפוסטים משני הצדדים ימשיכו להחריף ולהקצין את הטון, הפנאטיות החמסטיאנית והרעשת הנגד האווירית המאסיבית ימשיכו לקבל תמיכה, כל אחד ממחנהו, והרשתות החברתיות, אלו שעמדו בבסיס "האביב הערבי" המופלא שעלה עד כה בלפחות 150,000 הרוגים, ימשיכו לקדם אביבים נוספים באזורנו. מי אמר שיש רק שתי עונות במזרח התיכון?

סכסוך בין זעם לחרדה

הזן בודהיזם מדבר על שאיפת האדם להגיע ל-CENTER שלו, מקום "גבוה" שבו הוא מחובר לעצמו וחי בהרמוניה מלאה עם העולם שסביבו. אנשי דת יחליפו זאת בחיבור אל האל, ואנשי פסיכולוגיה יקראו לכך "איזון".

הניסיון מלמד שאדם "מאוזן" ייטה לחיות בשלום עם סביבתו. אחת הסיבות לקושי להגיע לאיזון כזה היא החלקים השונים שמרכיבים את אישיותנו והקונפליקטים ביניהם. קונפליקטים אלה מייצרים רגשות "מעמיסים" - כעס, פחד, תסכול, קנאה, שנאה וכו', שמנהלים את חיינו, עם או בלי שנהיה מודעים לכך.

הסיבה שאני מזכיר זאת בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני היא שאני סבור, שבבסיס הסכסוך כיום יש מעט מאוד מחלוקת בנושאים מהותיים. יש כנראה רוב מכריע בשני הצדדים לפתרון של שתי מדינות, זו לצד זו; וגם לנושאים היותר מורכבים כסוגית הפליטים, ירושלים וההתנחלויות ניתן למצוא פתרון פרגמטי. אז מדוע בכל זאת נמשך הסבל בשני הצדדים? התשובה לדעתי טמונה ברגשות שיושבים בבסיס הסכסוך.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני - ואני מוציא מכלל זה סיבות דתיות פונדמנטליסטיות שרוכבות על גב הסכסוך ואינן בבסיסו - הוא סכסוך בין פחד לבין כעס, בין חרדה לבין זעם. בין החשש הישראלי-יהודי המובנה מהשמדה (נוספת) בידי מיליארד המוסלמים שמקיפים את ישראל, ושחלקם הלא קטן אף מצהיר בפומבי על שאיפה לחסלה, לבין כעס הערבים-פלסטינאים על כך שלתפיסתם נלקחו מהם אדמותיהם ובתיהם ונמנעת מהם מדינה משלהם.

מבלי להיכנס לשאלה "מי צודק" (שהרי כבר הזכרנו שכולם צודקים מבחינתם), אפשר להבין את רגשות שני הצדדים, ואפשר גם לצפות מהם לראות מעבר לחששות ולכעסים. מי שפתרון הסכסוך חשוב לו, טוב יעשה אם יסייע לשני הצדדים בהפגת רגשות אלו, שמרחיקים אותם מעיקר הדברים, מהגעה ל"איזון" ומהיכולת להתקדם לפתרון.

במובן זה, מרבית המאמרים המתפרסמים והפוסטים המועלים לרשת עושים בדיוק את הפעולה ההפוכה. ה"פרו-פלסטיניים" עושים הכל על מנת לעורר עוד ועוד זעם, בעולם בכלל ובעולם הערבי בפרט, כנגד מה שהם מכנים "רצח העם" הפלסטיני, וה"פרו-ישראליים" עושים הכל על מנת להגביר את החרדה, בעולם בכלל וברחוב הישראלי בפרט, מפני האיסלאם הפונדמנטליסטי הלוחמני.

מבלי להיכנס, כאמור, למידת הצדק שבדבריהם, אלו וגם אלו עושים שירות דב לסיכויי הפתרון של הסכסוך במזרח התיכון.

על גבריות וכבוד

דבר נוסף העומד בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמידה רבה יותר גם בלב מאבק המתחולל כיום בעולם כולו בין התרבות המערבית לבין תפיסות פונדמנטליסטיות, הוא פער מהותי בסולמות הערכים המנחים את הצדדים.

בעניין זה, דומה שהעיוורון האנושי, הגורם לכך שכל אחד "צודק" בעיני עצמו, עולה מדרגה, מכיוון שסולמות הערכים של כל צד ממש מקודשים בעיניו. ערכים כמו כבוד האדם וחירותו עומדים כנגד ערכים כמו מסורת, שמרנות ואהבת האל. ערכים דמוקרטיים עומדים כנגד ערכים תיאוקרטיים. ובשני הצדדים, קיימת דמוניזציה של הצד השני, עד כדי ייהרג (ויהרוג) ובל יעבור.

איני מתכוון לנסות ולגשר כאן על פני סולמות ערכים כה שונים, או אף לסקור את התופעה המרתקת במסגרתה ליברלים מגנים בחירוף נפש, בשם זכויות הפרט, על הגורמים הרחוקים ביותר מהם מבחינה אידיאולוגית. אני רוצה להתמקד דווקא בשני ערכים משותפים, המשמעותיים יותר, לדעתי, למאבק הספציפי שלנו כאן, במזרח התיכון.

ערך ראשון, אשר לדעתי הוזנח מאוד, אולי אף במכוון, הינו הערך המכונה "כבוד". בשיחותי עם אינספור אנשים בכל העולם, גיליתי שישראל נתפסת כארוגנטית, אליטיסטית ומזלזלת, וזאת גם כאשר לא זו הכוונה מאחורי הדברים. על רקע זה, הוספת אלמנט של כבוד למערכת היחסים שלנו עם הרשות הפלסטינית, עשויה להועיל מאוד למטרותינו. כבוד אינו עולה בכסף, באדמה או בחיים, אבל הוא יכול לשנות אווירה מן הקצה אל הקצה, ולאפשר, אולי, דיאלוג מסוג ומסגנון שונה.

הערך השני אליו ברצוני להתייחס הוא ערך ה"גבריות". לטוב ולרע, מקבלי ההחלטות בשני הצדדים הם, רובם ככולם, גברים. הן בישראל ובוודאי ובוודאי שבצד הפלסטיני, השתרשה נורמה ים-תיכונית "עסלית", שמחברת גבריות עם אלימות. בישראל, צמד המילים (היומרני לדעתי) "מחנה השלום" הפך למילה נרדפת לילדי כאפות יפי נפש, ובצד השני המצב אף גרוע יותר.

מי שפתרון הקונפליקט חשוב בעיניו, טוב יעשה אם ישקול טרמינולוגיה של "שלום בין אמיצים", אותה היא מימי בגין-סאדאת. אחרי הכל, להילחם יודעים גם ילדים ונשים, שלא לדבר על בעלי חיים, מאריות ועד הזעיר שבחרקים. הרבה יותר אומץ, יוזמה, הקרבה, בגרות והתמדה נדרשים בכדי להביא סוף לסכסוך מאשר להמשיך אותו. ומה יותר גברי מאשר אומץ, יוזמה, הקרבה, בגרות והתמדה?

בשורה התחתונה, השימוש העקבי בכוחה של המדיה על מנת "לחמם" את שני המחנות זה כנגד זה אינו משרת את טובת הצדדים. לו היו תומכי המחנות, בשני הצדדים, מאמצים טרמינולוגיה מקרבת במקום מרחיקה, תומכת במקום מנגחת - למשל כזו של כבוד הדדי הקוראת ל"שלום בין גברים" - אולי היו משיגים תפוקה אמיתית מהשיח ברשתות החברתיות ומחוצה להן, לעמים המצויים בסכסוך.

הכותב הוא יושב ראש ומנכ"ל של חברות הייטק, סופר, ומטפל מוסמך בשיטות NLP ו- The Work