בפעם הבאה שמישהו ישאל אתכם איך לוקחים מחזה מיתי שנכתב באתונה לפני 2,500 שנה, מגישים ומנגישים אותו לבני המאה ה-21, פשוט תשלחו אותו לצפות ב"אלקטרה" שביים כפיר אזולאי בתיאטרון הקאמרי. הצגה שמצליחה להיות מודרנית, קצבית ומאוד אסתטית, תוך שהיא אינה מוותרת על המהות שלשמה התכנסה: הרטוריקה הנצחית של סופוקלס (בתרגום נהדר של אהרן שבתאי), בתצוגת משחק יסודית, שנותנת את המשקל הראוי לכל מילה ולכל הברה. ביצע שנהנה משילוב בין במאי צעיר ויצירתי לשחקנית ראשית בהופעה ווירטואוזית - אולה שור-סלקטר כאלקטרה. והתוצאה: חשמל באוויר.
קצת רקע לפני שממשיכים. אלקטרה, עוד לפני שהייתה חברת מזגנים ואפילו לפני שהפסיכואנליטיקאי השוויצרי קרל יונג הצמיד לה תסביך התפתחותי, הייתה בתו של המלך אגממנון, שהוביל את עמי יוון לניצחון המכונן במלחמת טרויה. בדרכו לטרויה, בים, כשצי ספינותיו מאיים לטבוע, נדרש המלך להקריב לאלים את אחותה של אלקטרה, איפיגניה. הוא עושה זאת בעורמה ובאכזריות, ומעורר את זעמה של אשתו קליטיימנסטרה. המלכה אינה סולחת לבעלה על רצח בתם וכאשר זה שב מטרויה, היא קושרת קשר נגדו עם מאהבה אייגיסתוס (יגאל זקס) וביחד הם רוצחים אותו ותופסים את המלכות. גורל דומה אמור היה לפקוד גם את בן המלך - אורסטס (אודי רוטשילד), על מנת שלא יגדל לנקום את רצח אביו, אבל אלקטרה מצליחה להבריח את אחיה מהארמון ונשארת לחיות בו כשפחה, יחד עם אחותה הקטנה כריסותמיס (גלוריה בס).
בעוד שאחותה מבקשת להמשיך הלאה ולקדש את החיים, אלקטרה אינה מסוגלת להשתחרר מיצר הנקם שבוער בה משחר ילדותה. "איבה תחת איבה, על רצח יכפר רצח", הוא הגרפיטי המדמם שמוגש בתמונת הפתיחה. אלקטרה נחושה לנקום ברוצחי אביה, וכל שנותר הוא שאחיה, שכבר בגר, ישוב לארמון על מנת לנעוץ את הסכין.
מעגל הדמים
כמו כל מיתוס, גם זה הנוכחי - של הנקמה, נדרש להיות הביטוי הקיצוני ביותר של מה שהוא מייצג. ושור-סלקטר מגישה דמות שזו תמצית קיומה. שיערה פרוע, לבושה מרושל, מבטה מזוגג וכל כולה חוסר שקט שלא יירגע עד שתשלים את משימת חייה. היא נדרשת להתעמת עם היצר פעם אחר פעם, להצדיק אותו. הן אל מול מקהלת הבנות המציגות את קול ההיגיון. הן מול אחותה שמנסה לפייס אותה לשבור את מעגל הדמים. והן מול אמה בתמונת שיא - האוורסט לטפס עליו, כפי שהגדירה שור-סלקטר בתוכניית ההצגה - אל מול הלנה ירלובה שמייצרת נוכחות בימתית כמעט מאגית. לשתיהן סיבה מוצדקת לנקום, לראשונה הרגו את הבת, לשנייה את האב. שתיהן מאוד צודקות אבל גם מאוד מתות, כי כולם מפסידים במעגל הדמים - נקמה רודפת נקמה וחוזר חלילה. אז כמו היום.
כפיר אזולאי קיבל לידיו את האולם האינטימי, הקאמרי 3. זה שזכור מהמלט, מרומיאו ויוליה ולאחרונה גם ממקבת. שלא כמו בדוגמאות השייקספיריות, אזולאי אינו משתמש באולם על מנת לשבור את הקיר הרביעי של התיאטרון - אותו מסך שקוף שבין הבמה לצופה. הוא כן מנצל עד תום את האינטימיות בשביל להעניק לדיאלוגים רבי העוצמה שקט מצמרר.
מדובר בתמונות סוחטות של תיאטרון, ואזולאי, ברגש רב, שובר אותן בפאוזות הן באמצעות שימוש במקהלת הבנות שפועלת בהרמוניה (הגר דנון, דנה וישינסקי, מונה מור-מרקוביץ' וליאת שטרן), והן באמצעות וידיאו-ארט עשוי היטב שלוקח את הצופה אל הבזקי התת-מודע של אלקטרה. מזיכרון האב של ילדה קטנה ועד לכאב ולדם שנמרח על הקירות - ביטוי ויזואלי אפקטיבי לעוצמת הכעס והאיבה שבוערת בה עד כדי קתרזיס צבוע באדום.
"אלקטרה" מאת סופוקלס, תרגום: אהרן שבתאי, בימוי: כפיר אזולאי, תיאטרון הקאמרי
* ציון: 9
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
