ילדים ברצועת עזה צוק איתן / צילום: רויטרס
אחד הנושאים הבסיסיים בפקולטה למדעי החיים עוסק בשאלה הכמעט-פילוסופית, מי מחליט אם הילדים שלנו הם טובים, מוכשרים, ייחודיים ומיוחדים, שמא בעייתיים-משהו. הניסיון מלמד, כי ההחלטה מתקבלת גם על-ידי האימהות בשיחותיהן בגני-הילדים ו/או על כוס קפה.
אימא שמפארת את ילדיה, מתגאה בהם, חוזרת ומסבירה לחברותיה עד כמה הם "גדולים מהחיים", משרישה בשכונה את השמועה על ילד-הפלא שצומח לנו באזור. מנגד, אימא שמקטרת ומספרת על הבעיות שמעוללים עולליה, מטמיעה את ההיפך. בקיצור, גם האימא מחליטה מה תהיה התדמית של בנה.
בפרספקטיבה רחבה יותר, תושבי המדינה מחליטים מה תהיה תדמיתה של המדינה שבה הם חיים. האם היא תיחשב למדינה חזקה או חלשה? האם קברניטיה ראויים להנהגתה שמא ייראו כחגבים בעיני האויבים הקמים עליה להשמידה.
יום אחרי סיום מבצע "צוק איתן", וכבר לכולנו כמעט יש דעה מוצקה על השגת או אי-השגת היעדים במערכה; על איבוד כושר ההרתעה ו/או על כתישת ושחיקת החמאס. לכל אחד דעה אחרת; אבל מה שמשותף לכולנו הוא שאין לנו את התמונה המלאה כדי להביע דעה.
עם זאת, מותר וזה בסדר להביע תחושות גם אם הן סובייקטיביות, אמוציונליות, וחסרות רכיבים שונים. כי הרי אנחנו בני-אדם, ואנחנו צריכים להביע את רגשותינו וגם לתעל את כעסינו. אז כשהחמאס יורה, הורג ומשבש את שגרת חיינו, אנחנו מתעלים את הכעס לכיוונו, לאויב מבחוץ; וכשהוא מפסיק ואנחנו נותרים בתחושת החמצה, אנחנו מתעלים את הכעס לכיוונם של אלו שגרמו לנו לתחושת ההחמצה. לקברניטים מבית, ובמקרה הזה, לראש הממשלה, לשר הביטחון ולעוד כמה מקבלי החלטות בסביבתם.
נסראללה מתכונן
אלא שבניגוד לכל דעה נחרצת, החיים מורכבים מאוד. הם אינם חד-ממדיים והדברים אינם מחולקים לשחור ולבן. יש הרבה יותר מ-50 גוונים של אפור. לכן, קשה מאוד לקבוע אם ישראל איבדה את כושר ההרתעה שלה, שהוא אחד מכלי הנשק האסטרטגיים הגדולים ביותר שלה.
נכון, ארגון טרור הצליח לתזז אותנו 50 יום, וההודעה שלו על "סיום הלחימה" פרקטית יותר מ"נאום הכלניות" של הרמטכ"ל בני גנץ. אבל מי שפוגש את הלוחמים הרבים המצטיינים שלנו, מקבל רושם שונה לחלוטין. לאחרים נזכיר את ימי מלחמת לבנון השנייה, את השיח הישראלי המתלהם והמבקר בימים שאחרי; והנה היום ניתן להתרפק על שמונה שנות שקט בצפון.
אלא שגם ההתרפקות הזו היא שגויה. משום שזהו גן-עדן של שוטים. נכון, בדיעבד מתברר שחסן נסראללה, ראש החיזבאללה, נבהל. הוא לא שיער את עוצמות הכוח שנפעיל במלחמה. אז מה הוא עשה? הפנים ולמד לקחים. וכעת הוא הצטייד ברקטות משוכללות יותר, חלקן מונחות-לייזר עם רמת דיוק של מאות מטרים; הוא גייס עוד לוחמים, כך שיש לו היום יותר מ-15 אלף לוחמים, שהוא מאמן ללא הרף, בין השאר באמצעות הלחימה שהוא עושה בסוריה. את כל זה הוא עושה מסיבה ברורה: הוא מתכוון ומתכונן לסבב לחימה נוסף מול ישראל, אכזרי ורחב בהרבה מזה שהיה קודמו.
אז היכן ההרתעה כאן? האם ל-60 אלף רקטות שהטווח של חלקן מגיע עד דימונה ניתן לקרוא הרתעה? אם מישהו חושב שמשהו טוב מאיים עלינו מהצפון, הוא טועה לגמרי. האויבים מדברים על "כיבוש הגליל", מטרה לא מופרכת, והם מתכוונים לזה.
ובכן, אם אין די בהרתעה, אז מה כן? - ההרתעה היעילה שאנחנו יכולים לתרום לה וברצינות, שהיא לא פחות חשובה מהצטיידות צבאית משוכללת ומודרנית, זו האמונה שלנו בעצמנו. בעמנו. בצדקת דרכנו. בחזקתנו כאן על האדמה הזו. כמו האימא בגינה, נסראללה קורא כל פיסת-מידע שמודפסת ומשודרת בישראל. הוא מכיר חלק ניכר מהכתבים הצבאיים, יודע לדקלם כל הערכה שלהם ומודע היטב להלך-הרוח שלנו.
אם נבכה יומם ולילה על מר גורלנו, נסביר כמה הובסנו וכמה נוצחנו, כמה אנחנו חלשים מול ארגון טרור כזה או אחר, זה גם מה שיתקבע בג'ונגל שבו אנו חיים, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה. החבר'ה מולנו יגידו "תושבי הווילה עייפים, יאללה חבר'ה קדימה, בואו נכה בהם ונכריע אותם". אבל אם נשכיל לדבר בשפה ברורה ובטוחה, ונבהיר כי אנחנו מאוחדים וחזקים, הם ייאלצו להפנים כי אנחנו כאן כדי להישאר, שלמרות המחלוקות הרבות בינינו, ישנם דברים שבהם עם ישראל כולו מאוחד ואחיד - זו תהיה ההרתעה היעילה ביותר, שאותה אנחנו, כולנו יחד וכל אחד לחוד יכולים לתרום למאמץ הלאומי שלנו.
לוחמות פסיכולוגיות
בניגוד לרבים אחרים, לבי לא נחמץ מלראות את הרוקדים בעזה על חורבותיהם. ישנם מקרים שריקודים במצבים כאלו הם עוד דרך להבעת חוסר-אונים. לפעמים קורה שאנשים במצבי אבל או ייאוש, לא עלינו, נתקפים בטירוף של צחוק, וזה עדיין לא אומר שטוב להם. אפשר לרקוד ולבכות וזה מה שעושים בעזה. רוקדים מעט ובוכים הרבה.
בואו לא ניתן ללוחמות פסיכולוגיות לבלבל אותנו. חיי השגרה מהם והלאה לשנים רבות. זה אמנם לא אומר שהם - או בצפון - לא ינסו שוב, ואולי גם לוחמים-אויבים מעיראק דרך ירדן, ואולי נגיע למצב של מלחמת השחרור 2, אך הניצחון תלוי בכל אחד מאיתנו לא פחות מאשר בקברניטים.
הם יודעים היטב מי ניצח ומי חזק יותר. אז בואו לא נשכנע אותם את ההיפך. נכון ספגנו מכות קשות וכואבות; בתיהם של 70 משפחות יקרות כבר לעולם לא ישבו לשגרה. אבל מי שיחליט אם אנחנו חזקים וחוזרים לחיי שגרה, זה אנחנו. בואו לא ניכנע למחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את עצמו.