ניסוי ותהייה

ההצגה "מיצ מיצ לימונדה" היא מסע נועז אל עולמו הכאוטי של נער מתבגר

מתוך מיצ מיצ לימונדה/ צילום:אייל לנדסמן
מתוך מיצ מיצ לימונדה/ צילום:אייל לנדסמן

דברים טובים מבשילים לאט אבל כשזה קורה - הטעם חד-פעמי. קרוב לחמש שנים מאז נוסדה "החיפאית", קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה, והנה באה הצגתה השישית "מיצ מיצ לימונדה", ועמה גם הפריצה המיוחלת. אם לפני 3 שנים ההצגה "תש"ח", על-פי ספרו של יורם קניוק המנוח, בישרה את הצהרת הכוונות מאת קבוצת השחקנים המוכשרת, הרי ש"מיצ מיצ לימונדה", הגם שחלק מהיוצרים ומהשחקנים התחלפו מאז - היא כבר תעודת הבגרות שלה.

ביצוע נועז שמייצר חווית צפייה אחרת בכל מובן המילה מזו הנהוגה על במות התיאטרון הרפרטוארי - והמחמאות לעופר עמרם הצעיר שביים עם הרבה מעוף ויצירתיות את מחזהו של צעיר אחר, האמריקאי ג'ושואה קונקל.

ביצוע שאינו חושש לגעת בעצבים חשופים דוגמת אלימות נגד הומוסקסואלים או אכזריותה של תעשיית הבשר, ולייצר תמונות בימתיות, שאפשר לאהוב יותר ואפשר גם פחות, אבל אי אפשר להישאר אליהן אדיש.

מציאות ודמיון מתערבבים כל העת, קולאז' של דימויים, התנסויות חדשות מסחררות וסוחפות את החושים, הכאוס חוגג ועמו גם הביצוע התיאטרלי, כי אף תמונה אינה צפויה או דומה לזאת שקדמה לה.

פעם היא מייצרת פרובוקציה ואף תחושת אי-נוחות למראה דיאלוג ארוך מאוד מאת זוג גברים בחוטיני דקיק, עם ישבן חשוף ואיבר צעצוע מודבק מקדימה בהפגנתיות. פעם מצחיקה במופע סטנד-אפ הפוך על הפוך, שמבוצע על-ידי תרנגולת מפוטמת, שחולמת להתגלות בריאליטי. ופעם מעציבה כאשר אותה תרנגולת, שכבר קיבלה שם, פנים וחן, נלקחת אל מכונת השחיטה רק בשביל לצאת בצדה השני כמזון מעובד נטול צורה ונפש. פעם ככה ופעם ככה, אבל אף פעם לא בנאלית. על כמה הצגות אפשר לומר את זה, אם בכלל.

דואט פסיב-אגרסיב

זהו מסע אל המרחב המודע והתת-מודע של אמורי (גיל שרף), נער מתבגר ורגיש בעל נטיות הומוסקסואליות, הגר עם סבתו הקשוחה שמגדלת תרנגולות לשחיטה. בבדידותו, את מירב השיחות שלו מעביר אמורי עם סטארלין, בובה זהובת שיער, ועם לינדה, תרנגולת "מדברת". כאשר הוא כבר בא במגע עם בני גילו זה קורה עם אליוט (ולדי פסחוביץ'), השכן ממול. נער פירומן ואגרסיבי שבמידה רבה גם הופך לדמות הטרגית ביותר בהצגה הזאת. הוא אלים כי זו דרכו לשרוד, עד שאט-אט הוא נפתח במשחקי תפקידים עם אמורי באסם, שם הוא מגלמים אבא ואמא, שלאמורי אין ולאליוט יש כאלה שאולי עדיף אם לא היו. שם הם גם מתנסים זה עם זה ביחסים מיניים, לפעמים באלימות ואף בכפייה.

רשף (ממייסדיו של תיאטרון תהל) ופסחוביץ' מגישים דואט פסיב-אגרסיב מרגש ואמיץ, שמשוחק ומתפתח נפלא. משלימים אותם בעבודת צוות מעולה, רון ריכטר בתפקיד טרגי-קומי כתרנגולת לינדה, אייל רוזלס הוותיק בדמותה של הסבתא, וכן מעיין ויסברג, קרן אור וארז שהרבני במספר תפקידים, לרבות "תפעוליים", אבל כאלה שבלעדיהם ברקע וכמפעילי האביזרים, כל הקסם התפאורתי ששובה את הדמיון (בעיצובה של שני טור), היה כלא היה.

ושני דברים שראוי לומר לפני סיום. האחד הוא להעריך את התעוזה של תיאטרון חיפה לתת ליוצרים צעירים להגיש לקהל המנויים המסורתי הצגת פרינג' לכל דבר. השני הוא לדרוש ממנהלי התיאטראות לתת לבמאים צעירים עוד ועוד הזדמנויות, כי רק טוב יוצא מזה. בין זה עופר עמרם במקרה זה, או כפיר אזולאי, גלעד קמחי, איה קפלן, יחזקאל לזרוב, שי פיטובסקי, שיר גולדברג ומאור זגורי במקרים אחרים. הצעירים האלה ואחרים, מביאים את הניצוץ והרעב שכל כך נחוצים לאמנות בשביל להתפתח ולהישאר רלוונטית ומטלטלת.

"מיצ מיצ לימונדה" מאת ג'ושוע קונקל, תרגום: דורי פרנס, בימוי: עופר עמרם, תיאטרון חיפה

* ציון: 9