יונה ויזנטל / צילום: יוסי כהן
אחת ההחלטות הראשונות של יונה ויזנטל בתפקידו כעורכו הראשי של השידור הציבורי, הייתה להזיז מתפקידיהם את דני נוימן ויורם ארבל. לויזנטל אמנם יש עניין אישי רב בספורט וניסיון בתחום, אך ברור שהוא יכול היה לקבל החלטות דחופות מאלה בבואו לנער את גוף השידור המתפרק.
דחופות אולי כן - אבל לא עקרוניות וחשובות מהחלטה זו. ויזנטל סימן לקהל הישראלי, לראשונה זה זמן רב, שיש משמעות למילה "ציבורי" אחרי המילה "שידור".
אחיזתם של נוימן וארבל - יקירי ההנהלה המודחת של רשות השידור - במשבצות הפרשנות והשידור של אירועי הכדורגל, הגדילה את האיבה של הצופים כלפי ערוץ 1. לכאורה, לא היה ברור מדוע מי שמוצאים בהם כל-כך הרבה פגמים מקצועיים ומעוררים אנטגוניזם כה רב ממשיכים לשדר בגוף הממומן מכספנו. מה, שאל הציבור, האם באמת יכול להיות שמנהלי רשות השידור לא רואים ולא שומעים את מה שברור ומובן מאליו לאחרון אוהדי הכדורגל?
הם שמעו והם ראו. אך מבנה הקשרים הפוליטיים, החבריים והלא ענייניים בהם נכרכו מנהלי הרשות ועוזריהם, לא איפשר להם לקבל החלטות על בסיס מקצועי גרידא. עד כדי כך שויזנטל לא היה צריך למידה מעמיקה מדי כדי להבין מה נכון - מקצועית ויותר מזה, סמלית וערכית.
פתאום זה נורא פשוט. מגיע מפרק לרשות השידור, ממנה עורך ראשי (מוערך) שמשמש גם מנהל לערוץ 1 (וזה רעיון טוב) וממנה (בהצלחה) מנהלת לחדשות ומנהל לקול ישראל. למרות שאנחנו מדברים על הזירה הציבורית, כל זה נעשה בזריזות ובהחלטות פרסונליות וללא מכרזים וועדות מסואבות.
למרבה האירוניה, במצבה המשפטי הייחודי, כשמנהלה העיקרי הוא הכונס הרשמי של מדינת ישראל, רשות השידור מתנהלת באופן היעיל ביותר זה שנים. דווקא כל המנגנונים שקבע החוק והתקנות שהולבשו עליהם הוכיחו את עצמם כלא אפקטיביים. ועדות ארעיות שמורכבות מנציגי הנהלה ונציגי מליאה, מאוגפות על-ידי נציגי ועדים ואיגודים, הולידו נושאי משרה הזויים לא אחת, וכשכבר הגיע מישהו טוב, הוא יורט ברגע שהצליח להזיז דברים באופן שהיווה איום.
כישלונה של השיטה הוא בכך שהיא יכלה למי שלמדו אותה. דורות של מנהלים בשירות הציבורי שיננו היטב את הדרכים להתקדמות. הם לא רק ידעו לזהות איפה מרוחה החמאה, הם גם סייעו למרוח אותה בעבור אלו שיבואו אחריהם. הם הכירו את הרצפים המשתלשלים מלמעלה באופן מסודר - מראש הממשלה, דרך האנשים הנכונים במוסדות, ועד לנקודות ההשקה עם העובדים הנכונים והמקושרים.
אין לזה קשר לוועדי עובדים או לנטייה פוליטית - יש פה פרקטיקה רשות שידורית, מושחתת ומדוקדקת, שהיטיבה עם השולטים בה. אלה, בדרכם מעלה, רמסו הרבה אחרים.
לכן עשה נכון ארדן כאשר החליט לסגור ולפתוח מחדש. כי לפני שצריך להחליף את המנהלים, היה צריך להשמיד את השיטה.
התאגיד החדש שיקום יחייב גם הוא מכרזים והליכים ציבוריים שקופים, אך הוא יהיה קל יותר ופשוט יותר לתפעול. הוא גם יתמרץ מנהלים מחוץ לגוף, להגיע ולעבוד בו.
אם שיטות קבלת ההחלטות והמינויים יהיו גמישות יותר, גם האנשים שיעמדו בראש הארגון יהיו ראויים יותר. ובשורה התחתונה, זה כבר ברור, הכול - ההצלחה והכישלון - יתחילו ויסתיימו בזהות האנשים שיובילו.
לאור זריזות קבלת ההחלטות (הראשונות לכל הפחות), יש אולי מקום לחשוב ולהקל עוד יותר את התהליכים בגוף החדש.
החשש העיקרי הוא שאפשר להתאהב בהלך-הרוח "הקל" הזה. צריך לזכור שמי שמנהל היום את רשות השידור, לא בהכרח יהיה פה גם מחר. לפי שעה, באופן מדאיג, עדיין לא החל תהליך הקמת רשות השידור החדשה. הנחישות שבה עובד ויזנטל, אליה הצטרפה גם אילה חסון, מתנהלת כרגע על אדי מה שנותר בגוף הזה - וזה לא הרבה.
לא משנה כמה דברים נכונים עוד יעשו בה, חובת ההוכחה האמתית חלה על מי שזהותו עדיין לא ידועה - מנכ"ל גוף השידור החדש.