כלי רכב של בטר פלייס / צילום: תמר מצפי
מי שעוקב אחרי התקדמות חדירת התחבורה הירוקה לישראל צריך להצטייד בהרבה אופטימיות, במידה נכבדה של נאיביות ובעיקר באורך רוח. דומה שהזמן החולף בין כל פאזה של עשייה בתחום נמתח ונעלם בשוליו של מעין חור שחור שלטוני, שאת היקפו לא ניתן לשער.
מלל ממשלתי "ירוק" דווקא לא חסר. נהפוך הוא. אבל הפער בין הדיבורים לבין מה ש(לא) נעשה במציאות הוא גדול לא פחות. נשים רגע בצד את ההצהרות ההיסטוריות וההיסטריות שהשמיעו בעשור הקודם בכירי השלטון שלנו סביב עתיד פרויקט הרכב החשמלי של בטר פלייס. על פי אותן הצהרות, ב--2014 וב-2015 כלי הרכב החשמליים כבר היו אמורים להימכר בישראל בהיקף שאינו נופל מזה של כלי רכב מונעי בנזין וסולר, אבל זו הייתה תקופה אחרת וכיום כבר אין חברות ענק שמושכות בחוטי ההון-שלטון כדי לקדם את הנושא.
ובכל זאת, גם בלי בטר פלייס זצ"ל, עדיין קיימות החלטות ממשלה שרירות בנושא, ואחת מהן, שפורסמה בינואר 2013, הציבה אפילו יעדים ספציפיים וממוקדים להתחלת ביצוע המהפכה הירוקה בתחבורה. ההחלטה נשאה את השם "הפחתת התלות הישראלית בנפט בתחבורה" והיא נשענה על שתי החלטות ממשלה קודמות.
יש רצון, אין כסף
הסעיפים הראשונים באותה החלטה מדברים על "הורדת יוקר המחיה על ידי הוזלת מחירי הדלקים לתחבורה" ו"עידוד הצמיחה הכלכלית ובכלל צמיחה ירוקה בין היתר על ידי הוזלת עלות האנרגיה לתחבורה, הגברת פיתוח משק האנרגיה והתעשייה הטכנולוגית בישראל, קידום איכות הסביבה ושמירה על אחריות פיסקאלית-תקציבית בפעילות הממשלה".
מילים כדורבנות. שנת 2013 חלפה ביעף, שנת 2014 מסתיימת לה עוד מעט והתחבורה הירוקה בישראל עדיין לא יצאה מדפי הנייר. גם מחירי הדלקים לתחבורה נותרו בעינם ללא כל השפעה חיובית על "יוקר המחיה" ומי שמחפש את הסיבה לא צריך ללכת רחוק: היא כתובה שחור על גבי לבן בהחלטת הממשלה תחת המילים "שמירה על אחריות פיסקאלית תקציבית בפעילות הממשלה".
בתרגום לשפת השלטון: "אין לנו שום כוונה להכניס את היד לכיס או לוותר על הכנסות משמעותיות לטובת העניין". כיוון שהדרך היחידה להוזלת מחירי הדלקים לתחבורה היא להפחית את גובה המס - שעומד בישראל על 50% מכלל מחיר הדלק לצרכן - ברור שהסעיף השני מבטל את הסעיף הראשון.
באותה החלטה מינואר 2013 נקבע גם כי יש "להקים ועדה בין-משרדית בראשות סמנכ"ל בכיר בראשות המסים... אשר תגבש מדיניות מיסוי למגוון מקורות האנרגיה לתחבורה ולכלי רכב... בהתאם להשפעות החיצוניות ולעידוד טכנולוגיות ינוקא בתוך קידום הטמעת תחליפי נפט. מתווה המדיניות יוצג לממשלה בתוך 180 יום מכינון הוועדה".
היום אנחנו נמצאים בערך 500 ימים לאחר אותה החלטה ומתווה אין. מאות גופים ויזמים במשק האנרגיה והתחבורה מחכים בקוצר רוח לקריאת כיוון ביחס למדיניות "המיסוי הירוק" העתידית ועל מדיניות מיסוי הדלקים המתוכננת של האוצר. השקעות דורכות במקום, מיזמים מוכנסים להקפאה ובאוצר לוקחים את הזמן בנחת. אולי בציפייה לעוד החלטת ממשלה?
המצברים התרוקנו
מעבר לאקרובטיקה מילולית צינית, החלטת הממשלה בתחום התחבורה הירוקה כוללת גם כמה יעדים אופרטיביים המופיעים תחת הכותרת "תוכנית פעולה ממשלתית". ניקח, כדוגמה, את נושא הרכב החשמלי.
כיום הגישה בארץ ובעולם לעתיד החדירה של הרכב החשמלי מפוקחת יותר משהייתה בעידן אגסי, אבל עדיין מדובר באלטרנטיבה ריאלית וזמינה לתחבורה נטולת זיהום. כלי רכב חשמליים נמכרים בעולם "מהמדף", התשתית להטענה עדיין קיימת וכך גם הטבת המס ההיסטורית על רכישת רכב חשמלי, שנתפרה בזמנו על פי מידותיה של בטר פלייס.
החלטת הממשלה מינואר 2013 אמורה הייתה לחדש את המומנטום של הרכב החשמלי והנחתה בין השאר את משרד התחבורה "לגבש בשיתוף עם אגף התקציבים באוצר ורשות המסים מתווה לרגולציה למדיניות עבור אמצעי תחבורה חדשים המביאים לצמצום השימוש בתחבורה פרטית בערים ובכניסות אליהן". בין האמצעים הללו מוזכרים "אמצעי תחבורה אישיים לרבות כלי רכב חשמליים ואחרים מקטגוריה L". מדובר ברכבים מיני חשמליים עם מהירות מוגבלת, שמתוכננים ספציפית לתנועה בתוך הערים.
משרד התחבורה אמנם פרסם השנה "קול קורא", רפה למדי, לייבוא מספר מוגבל של כלי רכב כאלה ולהפעלתם במסגרת בחינת היתכנות, ולא מעט יזמים וגופים עסקיים נענו לאתגר. אלא שכל הניסיונות נתקלו בחומה ביורוקרטית בצורה. הטיפול בתקינה של הכלים הללו הפך לסיוט - אפילו יבואן מסודר כמו קרסו, שמאחוריו ניצב יצרן גדול ומוסדר עם "אג'נדה חשמלית", הרים ידיים - ומעל לכול ריחף המסר של משרד התחבורה: "אתם תשקיעו הון בייבוא, בשיווק בבניית מערך שירות ובהתמודדות עם הרגולציה, אנחנו נוציא לכם את הנשמה עם ביורוקרטיה ובסופו של התהליך לא בטוח בכלל שנאפשר להמשיך את המיזם".
לטסלה אין ויזה
לא צריך ללכת למחוזות האקזוטיים של כלי הרכב העירוניים הזעירים כדי להבין את הגישה הממשלתית. בעולם פועל מותג רכב חשמלי "אמיתי", שהפך בשנים האחרונות סמל להצלחה ונושא הדגל של התחבורה הפרטית הירוקה כולה. למותג הזה קוראים טסלה, והוא פועל כיום במרץ כדי למכור את מרכולתו ברחבי העולם. גם בישראל יש התעניינות רבה בכלי הרכב של טסלה, הן בקרב יבואנים והן בקרב לקוחות. עד היום הוגשו למשרד התחבורה עשרות פניות לייבא את רכבי טסטלה בייבוא מסחרי סדיר (עם הסכמה חתומה של היצרן) ואפילו בייבוא מקביל.
אלא שכל הפניות הללו - שחלקן בוצעו על ידי גורמים מוסדרים בענף הרכב עם גב כלכלי ומערך ייבוא ושירות - נבלמו עד כה בצורה יעילה על ידי הביורוקרטיה. הנימוקים שונים ומשונים: ההתאמה לתקינה הישראלית לא ברורה, אין הסכם עם היצרן, יש הסכם עם היצרן אבל הוא לא מספק, אין מוסכי שירות הולמים, אין למכונית פתרונות טעינה וכך הלאה. התוצאה היא שבישראל לא נעות מכוניות של טסלה, ונראה שגם לא יהיו כאן בעתיד הנראה לעין.
אז נכון, לא מדובר בפתרון עממי והמוני לנושא המעבר לתחבורה ירוקה. מדובר במכוניות שמחירן ינוע כנראה באזור ה-300 אלף שקל פלוס-מינוס גם אחרי הטבת המס. ובכל זאת, אם יש לקוחות שמוכנים לשלם עבור האידיאולוגיה הירוקה שלהם, היינו מצפים מהמדינה להציב בפניהם קצת פחות חסמים. נזכיר שבאותה החלטת ממשלה מלפני 20 חודשים הוחלט על "השלמת התקינה לתחום הרכב החשמלי וההיברידי לרבות למוסכים ולרכבים", וגם על "פישוט וקידום תהליכי רגולציה לייזום ולהקמת פעילות עסקית בתחום אנרגיה חליפית לתחבורה".
כנסת חשמלית
אבל יש גם סיבות לאופטימיות או לפחות לחיוכים; ניתן למצוא אותן בהודעת הכנסת מפברואר השנה על התקנת עמדת הטענה לרכב חשמלי בחניון המקורה של משכן הכנסת. בהודעה נכתב: "העמדה מיועדת לשימוש אורחי הכנסת שלהם רכב חשמלי ולרכבים חשמליים שיירכשו על ידי הכנסת. בנוסף הוכנה תשתית לעמדות טעינה שיותקנו בעתיד".
כיוון שאין כיום בכנסת כלי רכב חשמליים, אז יש כאן שלוש אפשרויות. או שמדובר בהצתה מאוחרת - בסך הכול כמה שנים - להצהרות המבטיחות של בטר פלייס (בלי קשר לעובדה שבימים אלה גורטים בישראל את שאריות כלי הרכב החשמליים של אותה חברה).
או שכנסת ישראל צופה הרחק קדימה ונערכת לעתיד תחבורתי ירוק וחשמלי של מדינת ישראל, שבו השלטון והביורוקרטיה לא עושים כל שביכולתם למנוע את ההגעה של כלי רכב חשמליים; או שאולי הכנסת פשוט חיה ביקום מקביל משלה. אתם מוזמנים לבחור את ההסבר.