המצפון והמולדת

הם התבוננו זה בזה ממרחק של מאה שנה, האינטלקטואל האנגלי והפוליטיקאי הגרמני-אמריקאי. לאוצר הניבים שלנו הם הנחילו שניים מן החיוויים המפורסמים ביותר, והמטרידים ביותר, של כל הזמנים.

"פטריוטיות היא מפלטו של הנבל", אמר סמיואל ג'ונסון. "ארצנו היא", אמר קרל כריסטיאן שורץ (Schurz), "בין אם היא צודקת ובין אם היא טועה" (באנגלית, צריך להודות ללא חמדה, זה נשמע יותר טוב, Our country, right or wrong).

ג'ונסון אמר את זה ב-1775. שורץ אמר את זה ב-1872 (הוא לא היה בעל זכויות היוצרים, אבל הוא שהפיח חיים במלים האלה).

הציטוט של ג'ונסון שימש את המבקרים הגדולים ביותר של הלאומיות. הציטוט של שורץ שימש את מגיניה הגדולים ביותר. בשניהם נמצאו פנים שלא כהלכה. ג'ונסון לא התכוון לבוז לכל אהבת-מולדת, ושורץ לא התכוון לקדש כל חטא בשם אהבת-המולדת. למען האמת, הוא מיהר לסייג ולהסביר, כי "אם היא [המולדת] צודקת, הבה נבטיח שהיא תוסיף לצדוק; ואם היא טועה, הבה נתקן אותה". אבל הדורות הבאים נטלו את מה שרצו מכל אחד מן החיוויים האלה.

בית המטבחיים של הפטריוטיות

לצד סמיואל ג'ונסון, המצוטט הגדול ביותר של כל הזמנים בלשון האנגלית היה כנראה ג'ורג' ברנרד שו. בימי מלחמת העולם הראשונה הוא התבקש לכתוב פמפלט, שיעודד אירים קתוליים להתנדב לצבא הבריטי, שהם שנאו בכל לבם. שו כתב מחזה במערכה אחת, על טוראי אירי ששמו או'פלאהרטי (O'Flaherty V.C). הוא שם בפיו את המלים, "לעולם לא יהיה לנו עולם שקט, עד אשר נעקור את הפטריוטיות מן המין האנושי".

אכן, קשה לחשוב על זמן שבו הובאש ריחה של הפטריוטיות יותר מאשר מלחמת העולם הראשונה. אירופה הושלכה אז אל בית מטבחיים בשם אהבה צרופה של המולדת. זו הייתה המלחמה האחרונה (מוטב לקוות) שהמונים מכל הצדדים קיבלו בתרועות שמחה, לפני שנשלחו אל החזית. אמרו אז על קצינים בריטיים זוטרים, שיש להם תוחלת חיים של שבעה שבועות מן היום שבו הם מגיעים אל קו האש. ביום אחד ויחיד של המלחמה (אחד ביולי 1916), בריטניה איבדה 60 אלף חייל.

המלחמה ההיא התחילה לכרסם בשיטתיות את התפיסה העצמית של מנצחיה, הבריטים והצרפתים. האימפולס להתפרק מנשק, ולהסכים לכל נוסחה שתמנע עוד מלחמת עולם, הניב לימים את מדיניות הפייסנות כלפי היטלר. אם קולו של צ'רצ'יל קרא במדבר, אין זה רק מפני שהוא ניחן בסגולות נבואיות, אלא גם מפני שהוא היה מיליטריסט מושבע, הרפתקן מלידה, וחשב מלחמה לקליימקס המהולל של חיי אדם. הוא היה מתענג על דברי הורציוס, ראש לשומרי השער, בשירו של תומס בבינגטון מקולי (Macaulay). אם הכול ממילא נידונו למות, אומר הורציוס, האין זה מוטב לגבר למות במהלך מלחמה חסרת סיכוי, שהוא אוסר להגנת "אפר אבותיו ומקדשי אלוהיו".

לא לכסות את הקירות הנותרים

זה היה ההיפך הגמור מן הפציפיזם הכמעט-ניהיליסטי, אשר שרה אז על החברה הבריטית. באותם הימים, באי מועדון הוויכוחים המפורסם של אוניברסיטת אוקספורד הצביעו לטובת ההחלטה, "יהיו הנסיבות אשר יהיו, הבית הזה לא יילחם לטובת מלכנו וארצנו". ההחלטה התקבלה עשרה ימים לאחר עליית היטלר לשלטון. כל מבקר מתחיל של עידן הפייסנות מחמיר מאוד עם קלות הדעת של נערי אוקספורד. אבל מוטב לזכור איפה הם נמצאו: בהיכלי שן, שקירותיהם היו מכוסים בשמותיהם של בוגרי האוניברסיטה, אשר נפלו 15 שנה קודם בשדות הקטל של צפון צרפת. הם עמדו על דעתם שלא לכסות את הקירות הנותרים.

זה לא היה הכול: הפסיביות הניבה גם אקטיביות, ההשתמטות הולידה בגידה. בין הקירות ההם, גם אם לא באוקספורד אלא בקיימברידג', נקשר הקשר הידוע לשמצה של צעירים רבי כישרונות לחדור אל שירותי הביון של בריטניה, ולהעביר את סודותיהם לסטאלין. להגנתם הם טענו לימים, שהמשטר הסובייטי היה היחיד באירופה שהיה מוכן להילחם בפשיזם.

כמעט חצי מאה אחר כך, אחד הקושרים, אנתוני בלאנט, היסטוריון מכובד של האמנות, אמר, "היה עליי לבחור בין מצפוני למולדתי. בחרתי במצפוני". אחד מצהובוני לונדון השיב בכותרת ענק, "שיילך מצפונך לעזאזל".

מה אפשר להגיד השבוע לבוגרי יחידה 8200? האומנם "שיילך מצפונכם לעזאזל?".

לא ישירה, לא עקלקלה

מאין לי ניתוח דמוגרפי של מורדי 8200, אינני יודע כמה מהם הגיעו אל מסקנותיהם באחרונה ממש וכמה החזיקו בהן מאז ומעולם. זה משנה, מפני שיש הבדל בין כנות ובין מניפולטיביות. כמעט לפני עשר שנים, פעילי "גוש שלום" שלחו מכתבי איום לקציני צה"ל בשטחים, והזהירו אותם כי הם "עוקבים אחריהם". היש איזושהי חפיפה, ארגונית ורעיונית, בין אלה ובין קודמיהם? האם מתגלגלת בהם נשמתו של מחבר כתב-הפלסתר "הרעים לטיס"?

אבל חוץ מהוקעת המרכיבים הפמפלטיים של מכתב ה-43, מוטב לשאול מה הם מבטאים. עייפות החומר? ניכור? אולי אפילו נכונות מרומזת להעדיף באופן פעיל את מצפונם על פני מולדתם? האם מכתבם רומז על פוטנציאל של חתרנות ושל בגידה, ממין זו של אודי אדיב לפני 45 שנה ויותר? סוף-סוף גם את מצפונו של אדיב עוררה מלחמה, גם הוא התוודע אל "צביעות" ואל "דיכוי"; והוא מרד בתרבות פוליטית אינטנסיבית ותובענית שבה גדל.

ה-43 כמובן אינם בוגדים, לא בתור שכאלה. אבל זו נחמה חלקית בלבד. אמנם אין דרך ישירה וקצרה מהתנערות עד בגידה, אבל גם אין דרך עקלקלים. כאבם של ה-43 מצריך האזנה. אולי צריך לנהוג בהם כדרך שעמוס שוקן מנסה לנהוג במבטלי מנויים על "הארץ": להיפגש איתם, כדי להאזין לכאבם.

אפשר אפילו להגיד ש-43 אזרחים עתה זה ביטלו את המנוי שלהם על מדינת ישראל, ומחלקת המנויים מוכרחה לעשות משהו בנדון.