עוני / צילום: תמר מצפי
חינוך
מימון מלא לצהרונים
אחד העיוותים הגדולים ביותר במערכת החינוך ובמה שמכונה בטעות "חינוך חינם", הוא הצהרון. מדובר בהמצאה מקומית, "ישראבלוף" אם תרצו, שמחלק את היום של הילדים שלכם לשניים: אחד במימון ממשלתי והשני במימון פרטי, היישר מהכיס של האזרח. החל מהשעה 14:00 גן הילדים ממשיך לעבוד כרגיל, רק שהצוות מתחלף. עבור החלפת המשמרת הזו משלמים כיום 800-1,000 שקל בחודש, כמובן לפני תשלומי הורים שונים. גם בבתי הספר היסודיים פועלים צהרונים דומים, עד כיתה ד'.
ועדת טרכטנברג, שהגישה את המלצותיה בספטמבר 2011 בעקבות המחאה החברתית שפרצה באותה שנה, סימנה את העיוות הזה כאחד הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה של משפחות צעירות. הוועדה המליצה (והממשלה אישרה), כי עד שנת 2017 המדינה תסבסד את מלוא העלות של הצהרונים מגיל 3 עד 9, זאת באמצעות תוספת תקציב של 2.5 מיליארד שקל.
עלות זו נחשבת נמוכה יחסית בין היתר משום שהכוונה הייתה לצאת במכרז ממשלתי ארצי להעסקת "מפעילים" לצהרונים במתקנים קיימים, זאת בעוד שכיום ההתקשרות נעשית לרוב בין הרשויות המקומיות לחברה למתנ"סים.
בסופו של דבר המדינה סבסדה צהרונים רק ב-81 יישובים המוגדרים חלשים מבחינה סוציו-אקונומית (אשכולות 1-3), בעיקר עבור קהילות ערביות וחרדיות, בעלות של 700 מיליון שקל. גם התקציב הזה קוצץ מאז ב-100 מיליון שקל, ובימים אלה מתקיימים דיונים בדבר הפחתה נוספת בסבסוד לאור הקיצוץ הרוחבי במשרדי הממשלה.
אז הנה המספר: 1.9 מיליארד שקל, לא מעט אבל גם לא סכום דמיוני, זה הסכום שעומד בפני מהפכה של ממש. למעשה, עם התקציב האדיר של משרד החינוך כבר כיום, אפשר לנחש כי ניתן היה למצוא את הדרך לגרד את הסכום הדרוש באמצעות שינוי סדרי עדיפויות פנימיים. באותה הזדמנות, אפשר יהיה ללמוד מניין נובע הפער העצום בין גובה התקציב לבין ההוצאה הנמוכה פר תלמיד.
הפחתת הצפיפות בכיתות
כיתות הלימוד בישראל הן הצפופות ביותר בקרב העולם המערבי, להוציא את צ'ילה, סין ויפן. על פי התקן של משרד החינוך, אפשר לאכלס עד 40 תלמידים בכיתה, כפי שקורה בבתי ספר רבים בעיקר ביישובים גדולים. למעשה, יש מקרים בהם המספר עומד גם על 41.
בשנת 2008, אושרה תוכנית לאומית להפחתת הצפיפות בכיתות בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים לכדי 32 תלמידים בכיתה לכל היותר (בתיכונים יש מסלולי לימוד לפי מגמות כך שהצפיפות נמוכה יותר ברוב המקרים), אבל גם התוכנית הזו לא יושמה. הכוונה הייתה לבנות 4,500 כיתות לימוד חדשות, כאשר עלות כל כיתה נאמדת ב-800 אלף שקל (הסכום כולל את תקני כוח האדם הדרושים וכל העלויות הנלוות). המשמעות: 3.6 מיליארד שקל. גם 32 תלמידים בכיתה, חייבים להדגיש, זה מספר גבוה בהרבה מהממוצע במדינות המפותחות (23 תלמידים בכיתה).
בריאות
הזקנה (עדיין) במסדרון
בדומה למצב של כיתות הלימוד בארץ (ואף חמור יותר), הצפיפות בבתי החולים בישראל היא הגבוהה ביותר בקרב המדינות המפותחות. מספר מיטות האשפוז עומד על 1.9 לאלף נפש, לעומת 3.4 בממוצע של המדינות המפותחות. כנגזרת של הנתון הזה, שיעור התפוסה בבתי החולים בארץ מגיע לכדי 98% - גם הוא הגבוה בעולם המערבי.
בשנת 2012 הוחלט להוסיף למערכת 1,000 מיטות אשפוז נוספות על פני 6 שנים, אבל גם זה נחשב עדיין לטיפה בים. העזנו לשאול את משרד הבריאות כמה יעלה להוסיף עוד 2,000 מיטות נוספות, מתוך הנחה כי הדבר יעלה מיליארדים רבים, והופתענו כאשר התברר כי מדובר בעלות של 1.4 מיליארד שקל בשנה "בלבד". הסכום הזה כולל את ההפעלה השוטפת של המיטות כולל את תקני כוח האדם הנלווים לתוספת הזו, להוציא הוצאות חד-פעמיות של בינוי - הוצאות שניתן לממן בין היתר באמצעות גיוס תרומות. "הזקנה במסדרון", מסתבר, ממש לא חייבת להיות שם.
סיעוד לכול
בשנת 2011 הציע סגן שר הבריאות דאז יעקב ליצמן ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' רוני גמזו, להעלות את מס הבריאות ב-0.5% כדי להרחיב משמעותית את הכיסוי הסיעודי הציבורי בישראל. במשרד האוצר התנגדו ליוזמה במסגרת התנגדותם הכללית להעלאת מסים ישירים (באוצר לא היססו להעלות באותה תקופה את המסים העקיפים שפוגעים יותר בחלשים), וכך נגנזה התוכנית. היום מזכירים גורמים במערכת הבריאות כי העלאת המס אמורה הייתה להניב הכנסה של 1.2 מיליארד שקל לצורך יישום התוכנית, וכי רצוי שהמדינה תמצא את הדרך לממן זאת מקופתה.
על פי התוכנית, כלל הקשישים יהיו זכאים למימון ציבורי עבור אשפוז סיעודי, ולא רק מי שהכנסתם אינה עולה על פי 1.5 מהשכר הממוצע, כפי שנהוג כיום. למעשה, כיום 30% מהקשישים הסיעודיים אינם זכאים למימון עבור שירותי סיעוד למרות שהם זקוקים לכך, ולכן נאלצים לשלם 12-15 אלף שקל בחודש עבור אשפוז סיעודי. גולת הכותרת של התוכנית היא שמבחני ההכנסה לקביעת הזכאות של הקשיש יכללו את ההכנסה של הקשיש בלבד, ולא של בני משפחתו (שנשאו כיום בעיקר הנטל).
טיפול שורש
אחד הפספוסים הגדולים של חוק ביטוח בריאות ממלכתי היה השארתה של רפואת השיניים מחוץ לסל, למרות (ואולי בגלל) שמדובר באחת ההוצאות הכבדות ביותר על בריאות למשק בית. ליצמן היה הראשון שהתעקש על כך שטיפולי השיניים ייכנסו לסל לפחות עבור ילדים, ובמתווה מדורג המימון הזה כולל היום ילדים עד גיל 12. השנה אמורים היו ליהנות גם ילדים בני 14, אולם הדבר לא התאפשר בעקבות הקיצוץ בתקציב של אשתקד.
כמה יעלה לממן טיפולי שיניים משמרים (סתימות, עקירות, טיפולי שורש, בדיקות) עד גיל 18? לפי משרד הבריאות, 275 מיליון שקל בשנה. לא כסף קטן, אבל בטח לא כזה גדול במונחים יחסיים.
על טיפולי שיניים משמרים לקשישים מעל גיל 75 כבר מזמן לא מדברים במשרד הבריאות, אבל גם כאן העלות מאוד לא בשמיים: 50 מיליון שקל בשנה. דמיינו כמה קשישים נאלצים לבחור היום בין רכישת מזון לתרופות - אפשר רק לנחש איך נראית הבחירה כשטיפולי השיניים נכנסים למשוואה הזו.
רווחה
ביטחון זה לא רק טנקים
לכתוב על תוכניות ללא תקצוב של משרד הרווחה זו אולי המשימה הקלה ביותר, במיוחד אחרי שוועדה ציבורית בראשות אלי אלאלוף עשתה בדיוק את זה השנה כשהמליצה על שורה ארוכה של צעדים לצמצום העוני בישראל בסכום כולל של 7.8 מיליארד שקל על פני מספר שנים.
119 עמודים יש בדוח הזה, הרבה מספרים בצד פאתוס וחזון מעורר הערכה, שזכו מנגד ללא מעט לגלוג מצד כל מי שהעריך (בצדק) שאף אחד בממשלה (זולת שר הרווחה מאיר כהן) לא מתכוון לאמץ את ההמלצות האלה.
אז ויתרנו על הסכום המלא והסתפקנו בסכום "צנוע" של 3.2 מיליארד שקל לצורך הפואנטה של הכתבה הזו. מה אפשר לעשות בכסף הזה? לפחות לפי המלצות הוועדה, ניתן לחלץ מעוני 90% מהקשישים העניים בעזרת הגדלת השלמת ההכנסה של 188 אלף קשישים ב-200 שקל בחודש; לסייע באופן דומה ל-105 אלף מקבלי הבטחת הכנסה; להגדיל את מלאי הדירות בדיור הציבורי ב-700 עד 1,000 דירות בכל שנה; ולהקים מרכזים ציבוריים למיצוי זכויות, כך שאזרחים יקבלו את כל מה שמגיע להם על פי חוק בלי לשלם עמלות שמנות למרכזים פרטיים כמו אלה של לבנת פורן ודוגמתה. אבל מה זה ביטחון סוציאלי או ביטחון תזונתי, לעומת מה שתמיד נשמע חשוב יותר במילה אחת: ביטחון.
אנרגיה וסביבה
חומר נפץ במפרץ
עשרות אלפי תושבי קריית חיים שבמפרץ חיפה מתגוררים בסמוך לאחד המתקנים המסוכנים והמזוהמים ביותר בארץ. לא מדובר במכל האמוניה המפורסם, אלא בחוות מכלי נפט ענקיים שהוקמה עוד בימי המנדט הבריטי. עשרות אלפי טון של נפט מאוחסנים במכלי הענק המיושנים באתר הנמצא בבעלות חברת תשתיות נפט (תש"ן) הממשלתית. ראש עיריית חיפה יונה יהב סיפר לאחרונה כי המהלך הראשון שנקט עם כניסתו ללשכת ראש העיר היה ליזום את העברתם של המכלים מהאתר ההיסטורי - אלא שמאז לא קרה דבר.
הקרבות המשפטיים שניהלו יהב והמשרד להגנת הסביבה מול תש"ן פרנסו בעיקר את העוסקים במקצוע עריכת הדין, אך הסתיימו ללא הכרעה. מתקן התשתיות, מה לעשות, חיוני לתפקודם של בתי הזיקוק הסמוכים, אבל המיקום שלו איננו גזירת גורל. למעשה, אפילו בתש"ן היו שמחים לעזוב את השטח הצפוף והעוין ולעבור למתקן חדש ומודרני. כבר קרוב ל-25 שנה מדברים במדינה על הזזת המתקן לאתר חדש. שטח ושם למתקן החדש כבר נבחרו, ותוכניות ההקמה שלו עברו את כל מסלול האישורים המפרך בוועדות התכנון. אז למה זה לא קורה? מבקר המדינה מצא בשנת 2011 שהאשם העיקרי במחדל הוא משרד האוצר, שהתנה את העברת החווה בביצוע בדיקת כדאיות כלכלית - מבלי שטרח להזמין את הבדיקה.
באוצר הפיקו לקחים מבדיקת המבקר והזמינו חוות דעת ממשרד גיזה זינגר אבן. חוות הדעת שנחשפה ב"גלובס" קבעה כי המדינה עשויה לגרוף כ-800 מיליון שקל ממכירת קרקעות הטרמינל בקריית חיים לצורך הקמת שכונת מגורים של 4,000 יחידות דיור. באותה הזדמנות נבדקה גם האפשרות לפנות חוות מכלים נוספת, מתקן אלרואי, הנמצא בפאתי קריית טבעון. על השטח שיפונה שם ניתן יהיה להקים קרוב ל-800 דירות נוספות.
חוות הדעת הראתה כי המדינה תוכל להפיק הכנסות בהיקף של קרוב למיליארד שקל ממכירת הקרקעות, שלא לדבר על סילוק מטרד בטיחותי, בריאותי וסביבתי המאיים על עשרות אלפי תושבים. ולא פחות חשוב: בונוס בדמות בניית אלפי יחידות דיור. אלא, שכל התועלות האלה תקועות בגלל "חור" של כ-900 מיליון שקל - הפער בין עלות בניית המתקן החדש להכנסות הצפויות מפינוי המתקנים הקיימים. את הסכום הזה האוצר לא מוכן לממן, נכון להיום. האם אלה היו פני הדברים אילו מקבלי ההחלטות עצמם היו מתגוררים בקריית חיים ובקריית טבעון? כנראה שלא.
קרינה חזקה, כסף קטן
הנה משהו שבטח יטריד את שנתכם: מחקר ראשוני של המשרד להגנת הסביבה הראה כי בבתי ספר רבים נמצאו חריגות במדדי הקרינה המותרת כתוצאה מאנטנות סלולריות, כאלה שעלולות להצביע על סכנה בריאותית לכאורה. אלא שהמחקר הזה, לא תאמינו, נעצר כמעט לחלוטין מפאת חוסר תקציב. כמה כבר עולה מחקר כזה? גם לזה לא תאמינו: 5 מיליון שקל בסך הכול מספיקים לסקירת 5,000 בתי ספר ולהשלמת העבודה בעניין לרבות הגשת מסקנות. עכשיו דמיינו כמה יעלה למדינה הטיפול הרפואי אם חלילה כמה מהתלמידים יתגלו כבעלי גידולים סרטניים, וכמה תעלה התביעה הייצוגית שעוד תגיע.
יקר מדי להתייעל
הממשלה קבעה בשנת 2008 כי עד שנת 2020 יש לצמצם את צריכת החשמל במשק בכ-20%. לצורך העניין השקיעה המדינה כ-100 מיליון שקל בכ-200 פרויקטים שונים שכוללים בין היתר שדרוג של מנועים בתעשייה, החלפת מערכות מיזוג ישנות, החלפת מנורות ישנות ועוד.
הממשלה העריכה כי החיסכון השנתי כתוצאה מההתייעלות מוערך בכ-150 מיליון שקל, כאשר בשנת 2020 יסתכם החיסכון ב-900 מיליון שקל. בשוק האנרגיה מעריכים כי אם יושקעו בשנים הקרובות עוד כ-500 מיליון שקל, אפשר יהיה לחסוך הקמת תחנת כוח בינונית נוספת שעלות הקמתה נאמדת בכ-2.5 מיליארד שקל. ניחוש שלנו: זה לא יקרה. למסתכלים דרך החור שבגרוש, החיסכון הזה פשוט יקר מדי.
פרויקט שיקום נחלים
כל מי שסוטה מהכביש הראשי ומגיע לערוצי נחלים, נוכח לדעת שבמקום מים צחים זורמים בהם מי ביוב, שפכים תעשייתיים. נחלים כאלה מדרך הטבע מזמינים יתושים וגורמים למחלות זיהומיות שונות, בין היתר בשל חלחול השפכים לקרקע. מספר דוגמאות? נחל נעמן, נחל שקמה ונחל לכיש.
מסתבר כי אפשר לשנות את המציאות הזו מהקצה באמצעות תקציב של 50 מיליון שקל, שמספיק בכדי לשקם את רוב רובם של הנחלים הקטנים בישראל.
יהיה זה נאיבי לחשוב שהטיעון הסביבתי יצליח לגרד את הסכום הזה בעונת הקיצוצים, אז הזכרנו את עניין המחלות - זה הכי קרוב להפחדה נוסח דאעש שמצאנו.
