בדבר אחד אני די משוכנע ביחס לקומדיה המהנה והלכאורה תמימה של הקאמרי "הפושעים החדשים", גבר לא היה מעז לכתוב את המחזה הזה. התייחסות כה קלילה ונונשלנטית למוסד הזנות, אפילו אם בשירות ההעצמה הנשית (ונגיע לזה עוד מעט), הייתה מקטלגת אותו אוטומטית כשוביניסט חסר רגישות. אבל עדנה מזי"א אינה גבר וכנראה שהיא מחזיקה בהגנת "ברוך שעשני אישה", על מנת שתוכל להשתעשע עם הדמויות שלה בשמות חיבה מתקתקים דוגמת אנג'ל, צ'ריטי או זינה הנסיכה הלוחמת, לשלוף תחרה וביריות מפתות, והופל'ה גומרים הולכים. עכשיו רק צריך להוציא חשבונית.
מזי"א, וגם בזה אני די משוכנע, לא בחרה בקלות ראש בדימוי כה בוטה ושנוי במחלוקת. הפושעות החדשות שלה אמנם מקבלות במזומן, אבל לא בלי ייסורים. זה מגיע בקטנות, פה יציאה לסיגריה מהורהרת במרפסת, שם איזה ניסיון להדוף מועמדת חדשה שמבקשת לארח בבית, כי אחרת היא תגמור ברחוב.
וזה נגמר בגדול, בדמות הראשית שמצפונה אינו נותן לה לקצר שליש על התנהגות טובה. אבל מזי"א ביקשה לקחת את המחזה אל הקצה ולחייך כל הדרך אל הלקוח המסופק הבא, ולזכותה ייאמר, שלמן קיבלה את ההחלטה -היא הולכת אתה עד הסוף.
הדמויות מעוצבות היטב, הפאנצ'ים במקום ובמסווה של הצגת בידור זורמת שחושפת טפח וגם טפחיים, היא גם מצליחה לומר דבר מה על העולם על-פי מזי"א. זה שהנשים בו אולי זונות בחלקן, אבל הן לפחות מחוברות למציאות. הן עובדות, לומדות, שאפתניות והן גם עושות מה שצריך בשביל לשרוד את היומיום, מה שאי אפשר לומר על דימוי הגבר הנלעג שמזי"א מגישה. בין אלו הם הלקוחות האומללים כל אחד בדרכו, הבן המפונק או הבעל, טרחן בלתי נלאה שלפנות מהשולחן אינו מסוגל בכוחות עצמו - הגבר של מזי"א נע בין הסמרטוט המודע לעצמו שמשלם במזומן, לבין זה שאינו מודע להוד סמרטוטיותו ורושם על החשבון.
המופע של סנדרה
כמה מילים על העלילה: דמות המפתח היא דורינה (סנדרה שדה), עקרת בית שילדיה בגרו ושבעלה אריה (אוהד שחר), נצר למשפחה עשירה שפשטה רגל, לא הפנים זאת ומתנהל כאדם עם כסף. אובדת עצות היא מכינה למשפחה הפתעה, שאולי תבהיר את חומרת המצב, ארוחת שישי נטולת בשר ולא מטעמי צמחונות. הרוחות סוערות והיא יוצאת להתאוורר. ברחוב היא פוגשת בזונה נעמי (רות אסרסאי), שמציעה לה להפוך את ביתה בשעות היום, כשאף אחד לא בבית, חוץ מהסבתא הסנילית, לבית זונות. הכסף זורם ודורינה נשאבת, מה שמזמן כמה מופעי הסתרה משעשעים מבני משפחתה.
סנדרה שדה מובילה את ההצגה בצורה נפלאה. היא משתכללת תוך כדי תנועה מעקרת הבית חסרת האונים למדאם שמנהלת את העניינים, והיא עושה זאת עם תזמון קומי מצוין ועם הרבה רגש ואמפתיה. אוהד שחר בתפקיד בעלה מיטיב לשחק דמות בלתי נסבלת שמתחשק להלום בה עם פטיש.
רות אסרסאי, הזונה שהיא גם סטודנטית למינהל עסקים (אלא מה), מציגה משחק בוטח וביחד עם רוני שיינדורף ונטע פלוטניק בלבוש מינימלי, התוצאה היא לבטח מאוד אסתטית.
את משבצת הברקת הבימוי תופסת הסבתא הדמנטית אנקה בגילומה של רבקה מיכאלי. זהו תפקיד רקע במהותו, שעיקרו לייצר סיטואציות קומיות הזויות, שאין כמו מיכאלי על מנת לעשות מהן מטעמים. אבל הסבתא לא שם רק כדי להצחיק, היא שם גם על מנת להזכיר שדורינה, שמטפלת בה במסירות עד לרמת החלפת החיתול, היא בסופו של דבר אישה טובה. נורמטיבית. לא פושעת, וגם לא הזונות שלה.
"הפושעים החדשים" מאת עדנה מזי"א ובבימויה. תיאטרון הקאמרי.
* ציון: 8
לא צלחו את התעלה
גורי אלפי בחר בהומאז' מוזיאוני במקום לקחת את "תעלת בלאומילך" של קישון צעד קדימה ולייצר עמו דיאלוג - והתוצאה מאכזבת
שמרנות היא אולי האסוציאציה האחרונה שמעורר אצלי גורי אלפי. מדובר הרי בפצצת כישרון אדירה, שבאופן אישי אני מאוד אוהב. אמן שהולך ומשתבח עם השנים ועושה זאת לא מעט בזכות היכולת שלו לחשוב קצת אחרת. בין זה ההומור הפרוע, שאינו חושש להתריס ושמגיע בתזמון קומי מושלם, ובין זה תפקיד דרמטי מעולה כמו בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שגורם לך לשפשף את העיניים ולתהות מאיפה לכל הרוחות הוא בא עם זה.
זה גם המקום שבו אלפי חד הלשון של "מצב האומה" היה מזהה שעת כושר ומכניס איזה "כן, אבל..." עסיסי, כי כל זה בהחלט לא קשור לכך ש"תעלת בלאומילך", שהוא עיבד וביים יחד עם אלי ביז'אווי, היא הצגה חלשה ומאכזבת. ביצוע שבלוני, מעייף ונטול מעוף, שאינו משכיל לקחת את הקלאסיקה הטלוויזיונית של אפרים קישון מ-1969 צעד קדימה, או שמה נאמר, הצידה, ולהגיש אותו בצורה הקצת אחרת שאלפי כל-כך מצטיין בה בדרך-כלל. הצגה שיותר מכל היא הזדמנות שהוחמצה לדיאלוג חד-פעמי בין שני דורות של סאטיריקנים מעולים.
והרי מי יותר מגורי אלפי מסקרן להתמודד עם תבשיל האבסורד המטאפורי המבריק שרקח קישון, כדי לתאר את מצב האומה דאז. זו שאינה יודעת מימינה ומשמאלה, זו שהאנשים בה ששים לקחת בה אחריות על הצלחות אבל הכישלון הוא יתום ושכול, זו שנבחרי הציבור שלה שכחו שתפקידם הוא שירות הציבור ולא ההיפך הוא הנכון, זו שנעה מכוח האינרציה של כמה משוגעים שבכל זאת חופרים נגד כל הסיכויים, וזו שמצלצלת מוכר גם היום, 45 שנה מאז הסרט. אלפי מצדו, בחר בהומאז' מוזיאוני על פני דיאלוג עכשווי עם קישון, והתוצאה היא חיקוי דהוי וחבל.
כן, אבל...
כמה מילים על העלילה: תעלת בלאומילך מביאה את סיפורה של תל-אביב של שנות ה-60, שבה יום אחד מתחיל אדם, קאזימיר בלאומילך (שלומי אברהם), המעורר בנפשו לקדוח בפטיש אוויר במרכז העיר. התושבים משוכנעים שהנה זו העירייה שמשפצת את הרחוב, וכך סבור גם השוטר אזולאי (קובי פרג' בתפקיד המוצלח ביותר בהצגה. אם כבר מופע חייקנות אז לפחות כזה שמצחיק), שבא לאבטח את הפעילות. בעירייה אין לראש מחלקת הדרכים קויבישבסקי (שמואל וילוז'ני), מושג מהקידוח אבל הוא לא יודה בכך. הוא משוכנע בכך שזוהי מזימה של מנהל אגף הכבישים שולטהייס (יואב לוי), ליטול ממנו קרדיט, ובעוד השניים מנהלים את מלחמות האגו הפרטיות שלהם, ולראש העיר (עזרא דגן) אין מושג מהחיים שלו, תושבי תל-אביב מופקרים לרעש ומאבדים את שפיות דעתם.
מי שאמורים להיות החוט המקשר בין עובדי העירייה לתושבי העיר ולהוביל את הסיפור בין רחובות תל-אביב למסדרונות העירייה, הם פקיד העירייה יחזקאל ציגלר (גור אלפי), והתושבת דבורה צוקרמן (נטע גרטי), שמנהלים זוגיות. אבל לא אלפי ולא גרטי מובילים את הסיפור לשום מקום. הם נבלעים בין מופעי הצעקנות של וילוז'ני, של לוי ושל תושבי השכונה בראשות אביה של דבורה מנחם, שמגולם על-ידי יצחק חזקיה.
ועוד "כן אבל..." אחרון. גורי אלפי החמיץ הפעם, אבל זה לא אומר דבר על פוטנציאל הבימוי שלו. חסרים במאים מנוסים ומעולים שהעלו פלופים וגם לא מאוד מזמן? ממש לא.
"תעלת בלאומילך" מאת אפרים קישון. עיבוד ובימוי: אלי ביז'אווי וגורי אלפי. תיאטרון הקאמרי.
* ציון: 6
